אתחיל מלומר לכם שאני מלווה לידות אך לא כמו דולה. הליוי שלי הוא יותר וירטואלי/רוחני. אני מחזקת את היולדת. מכוונת מה מומלץ לעשות בכל מיני מצבים, שולחת אנרגיות לתמיכה וגם כמה מלאכים על הדרך ולפעמים ממש מקדמת את הלידה עם מדיטציות נשימות ובעיקר הרגעה. כל זה בטלפון.
מלבד הלידות שלי לא בעצם נכחתי בשום לידה פיזית עד שהגיעה ההצעה מאחותי שחשבה לתומה שאני מלווה מושלמת עבורה. אציין כמובן שהמלווה העיקרי הוא בעלה האהוב ואני תומכת בה בשניהם ובכל מה שצריך בדרך.
הסכמתי בהתלהבות עם חשש קל איך אדע להיות שם בשבילה בדיוק כמו שהיא רוצה ומתכננת בלי להתערב יותר מידי בבחירות ובמרקם העדין של הזוג? לצורך כך תאמנו פגישות הכנה עם תאום ציפיות וכך הכל היה מוכן.
נותר רק להמתין שלבחור הקטן יתאים להגיע.
דאגתי יומם וליל להיות זמינה. בכל רגע התבוננתי בטלפון כמו מחכה לקריאה.
"קבענו" אחותי ואני שהלידה תתרחש בסופשבוע ככה יהי הכי נוח לכולם :)
ביום שלישי התחלתי סידרת טיפולים בבוקר וכל אחר הצהריים עד השעות הקטנות של הלילה. והדברים נראו כאילו סגרתי את הכל ככה שיום רביעי היה פנוי לחלוטין.
התחלתי לחשוד שהלידה מתקרבת אך ביטלתי את זה בהנף יד. מתעקשת על הסוף שבוע כתאריך.
התעוררתי למחרת בבוקר ב7:15 אחרי שינה עמוקה במיוחד. שינה מתוקה ויוצאת דופן באיכותה. אוסיף כי הקרובים לי יודעים ששינה כזאת היא דבר נדיר במשפחתי-בדרך כלל שעת הקימה היא בין 5-6 בבוקר...כן, כן. וגם הלילות רוויים הפתעות.
לא הפעם.
אני עוד התנמנמתי לרגע במיטה מושכת את הדקות הנעימות של השינה כשהילד הקטן שלי רק ישר לאייפון. בזוית העין קלטתי משהו שנראה כמו שיחה. הסתכלתי וחשכו עיניי. היו שם 22 שיחות שלא נענו. עשרות אסמסים. מבט אחד לכיוון הכבל של הטלפון הבייתי, שמחובר מאז כוננות הלידה תמיד, הבהיר לי שהוא מנותק ובדיעבד התברר שהניסיונות להעיר אותי כללו גם דפיקות אימתניות וצלצולים בדלת שהעירו את השכן.
הטלפון שלי היה על מצב שקט. הטלפון בבית מנותק והטלפון של הבעל נשכח במסעדה בה הוא עובד יום קודם....
שום דבר לא העיר אותי! אני? שידוע בחושי המחודדים שקמה בקפיצה מרישרוש קל?
כן, התסריטים חלפו במוחי: שאחותי לעולם לא תסלח לי על זה, שאיכזבתי. ש..ש..... התקשרתי.
גיליתי לשמחתי שהתינוק שלום לו וגם האחותי ומדובר בעצם בצירים קטנים. היא נמצאת במיון יולדות במאיר ואולי בכלל ישחררו אותם.
עדיין חשתי רגשות אשם על הדאגה שגרמתי אבל יש לי עדיין הזדמנות לכפר. יש!
התארגנתי אירגנתי את הילדים אחד לגן והשני לעבודה עם בעלי (השף הקטן כבר מומחה להכנת פיצות ובצקים).
ונסעתי לבית חולים מאיר שם ניכר בברור שלידה לא תקרה בשעות הקרובות אחרי שעתיים שלוש בערך אחותי שוחררה לביתה.
אני נסעתי לאסוף את הילד מהמסעדה ולא עוברת יותר משעה ואני מקבלת טלפון חוזר שיש שוב צירים והפעם משמעותיים. הזעקתי שוב את בעלי היקר ונסעתי לתמוך. הצירים אכן היו משמעותיים. הלידה התקדמה חזרנו בשלב מסויים לבית החולים. לא הלאה בפרטים רק אומר שהייתה לידה מעולה טיבעית שדרשה מסתבר המון כוח נפשי ופיזי גם מהיולדת וגם מהמלווים.
במזל טוב איתמר הקטן נולד בשעה 19:50 ואני נרגשת ומותשת פיזית עד היסוד חזרתי הביתה.
אז נשאלת השאלה- למה? למה בעצם לא קמתי? מה קרה?
אני חשתי שיד נעלמה ממש עצרה מבעדי לקום ונתנה לי לישון. הייתה פה ללא ספק התערבות אלוהית ורק בזכות אותה שינה עמוקה יכולת לתפקד עד סוף הלידה כמו שתפקדתי.
תמיד דברים קורים בדיוק אבל בדיוק כמו שהם צריכים לקרות.
מלבד הלידות שלי לא בעצם נכחתי בשום לידה פיזית עד שהגיעה ההצעה מאחותי שחשבה לתומה שאני מלווה מושלמת עבורה. אציין כמובן שהמלווה העיקרי הוא בעלה האהוב ואני תומכת בה בשניהם ובכל מה שצריך בדרך.
הסכמתי בהתלהבות עם חשש קל איך אדע להיות שם בשבילה בדיוק כמו שהיא רוצה ומתכננת בלי להתערב יותר מידי בבחירות ובמרקם העדין של הזוג? לצורך כך תאמנו פגישות הכנה עם תאום ציפיות וכך הכל היה מוכן.
נותר רק להמתין שלבחור הקטן יתאים להגיע.
דאגתי יומם וליל להיות זמינה. בכל רגע התבוננתי בטלפון כמו מחכה לקריאה.
"קבענו" אחותי ואני שהלידה תתרחש בסופשבוע ככה יהי הכי נוח לכולם :)
ביום שלישי התחלתי סידרת טיפולים בבוקר וכל אחר הצהריים עד השעות הקטנות של הלילה. והדברים נראו כאילו סגרתי את הכל ככה שיום רביעי היה פנוי לחלוטין.
התחלתי לחשוד שהלידה מתקרבת אך ביטלתי את זה בהנף יד. מתעקשת על הסוף שבוע כתאריך.
התעוררתי למחרת בבוקר ב7:15 אחרי שינה עמוקה במיוחד. שינה מתוקה ויוצאת דופן באיכותה. אוסיף כי הקרובים לי יודעים ששינה כזאת היא דבר נדיר במשפחתי-בדרך כלל שעת הקימה היא בין 5-6 בבוקר...כן, כן. וגם הלילות רוויים הפתעות.
לא הפעם.
אני עוד התנמנמתי לרגע במיטה מושכת את הדקות הנעימות של השינה כשהילד הקטן שלי רק ישר לאייפון. בזוית העין קלטתי משהו שנראה כמו שיחה. הסתכלתי וחשכו עיניי. היו שם 22 שיחות שלא נענו. עשרות אסמסים. מבט אחד לכיוון הכבל של הטלפון הבייתי, שמחובר מאז כוננות הלידה תמיד, הבהיר לי שהוא מנותק ובדיעבד התברר שהניסיונות להעיר אותי כללו גם דפיקות אימתניות וצלצולים בדלת שהעירו את השכן.
הטלפון שלי היה על מצב שקט. הטלפון בבית מנותק והטלפון של הבעל נשכח במסעדה בה הוא עובד יום קודם....
שום דבר לא העיר אותי! אני? שידוע בחושי המחודדים שקמה בקפיצה מרישרוש קל?
כן, התסריטים חלפו במוחי: שאחותי לעולם לא תסלח לי על זה, שאיכזבתי. ש..ש..... התקשרתי.
גיליתי לשמחתי שהתינוק שלום לו וגם האחותי ומדובר בעצם בצירים קטנים. היא נמצאת במיון יולדות במאיר ואולי בכלל ישחררו אותם.
עדיין חשתי רגשות אשם על הדאגה שגרמתי אבל יש לי עדיין הזדמנות לכפר. יש!
התארגנתי אירגנתי את הילדים אחד לגן והשני לעבודה עם בעלי (השף הקטן כבר מומחה להכנת פיצות ובצקים).
ונסעתי לבית חולים מאיר שם ניכר בברור שלידה לא תקרה בשעות הקרובות אחרי שעתיים שלוש בערך אחותי שוחררה לביתה.
אני נסעתי לאסוף את הילד מהמסעדה ולא עוברת יותר משעה ואני מקבלת טלפון חוזר שיש שוב צירים והפעם משמעותיים. הזעקתי שוב את בעלי היקר ונסעתי לתמוך. הצירים אכן היו משמעותיים. הלידה התקדמה חזרנו בשלב מסויים לבית החולים. לא הלאה בפרטים רק אומר שהייתה לידה מעולה טיבעית שדרשה מסתבר המון כוח נפשי ופיזי גם מהיולדת וגם מהמלווים.
במזל טוב איתמר הקטן נולד בשעה 19:50 ואני נרגשת ומותשת פיזית עד היסוד חזרתי הביתה.
אז נשאלת השאלה- למה? למה בעצם לא קמתי? מה קרה?
אני חשתי שיד נעלמה ממש עצרה מבעדי לקום ונתנה לי לישון. הייתה פה ללא ספק התערבות אלוהית ורק בזכות אותה שינה עמוקה יכולת לתפקד עד סוף הלידה כמו שתפקדתי.
תמיד דברים קורים בדיוק אבל בדיוק כמו שהם צריכים לקרות.
