יום שישי, 23 בנובמבר 2012

זומבה




כבר חודשיים שאני מתמידה להגיע לשיעור הזומבה.
למען האמת אני ממש נהנת למרות חוסר הקורדינציה הבולט שלי.
מהשיעור הרביעי התחלתי לקבל מסרים ברורים בין קפיצה לניענוע אגן לשוחח עם מדריכת הזומבה. "היא סטודנטית" אומר המסר בראשי "וחשוב שתתמקד בזה. תאיט את הקצב שלה בחיים בעיקר בשיעורי הזומבה ותשנה מקצוע לכיוון מה שהיא לומדת." "תגידי לה לבוא אלייך לשיחה".
...למי שהיה ספק אם ניגשתי אליה לומר לה את הדברים בסוף השיעור התשובה היא -לא!
שיעור אחריו אותה מדריכה מגיעה מעט חולה ושוב חוזר המסר והפעם עם תוספת שאומרת "שהיא הגיעה חולה כי הגוף מסמן לה לעצור ולשנות."
בסוף השיעור מתלבטת מעט המסר ממשיך?" רק תגידי לה שאת מתקשרת היא תתלהב ותתחיל לשאול שאלות ואז תוכלי למסור את המסר. "
ושוב התנגדתי בתוקף. "מה השתגעתי? לגשת ולומר שלום, אני מקשרת." לא,לא,לא.
שיעור אחריו שוב המדריכה מגיע חולה. היא כבר הבריאה וחלתה שוב מחדש. והמסר ממשיך בשלו וגם אני ממשיכה בשלי.

היום, יום שישי, הגעתי לשיעור ואני רואה מדריכה אחרת. תחושה לא נעימה מילאה אותי. "מה קרה לדורין המדריכה הקודמת?" אני חושבת בליבי.
בסוף השיעור לא מתאפקת ושואלת את קבוצת הנשים "מה קרה לדורין?"
הן משיבות שהיא החליקה ושברה את הקרסול ממש בפתח המכון כושר בדרך לשיעור .
למצי שלא יודע שבר בקרסול מדובר בהחלמה של חודש וחצי ואז פזיותרפיה...
עכשיו כבר הרגשתי ממש לא נעים. האם יכולתי למנוע את זה? אני לא בטוחה.
לא בטוחה אם היא הייתה מקשיבה.
מה שבטוח עכשיו היא עצרה ועצירה זה זמן טוב לחשוב על הדברים מחוץ למרוץ החיים.
 נראה לי שהגיע הזמן להעביר את המסר.
מבטיחה ששבוע הבא אשיג את הטלפון ואתקשר.

יום שני, 19 בנובמבר 2012

נובמבר 2012

הנה מתחיל לו עוד ציור זוגי. מתרגשת.
זוג שלא מהארץ. איזה כיף שינדוד לו הציור אי שם מעבר לים ויפיח אושר בחייהם.
שלב ראשון הוא בחירת הקנבס. גודלו והעמדתו לאורך או לרוחב. ניגשת לשורת הקנבסים. עוצמת עיניים ומלטפת. מנסה לשמוע את הקנבס כמו קורא לי. צועק למולי אני! אני הנבחר! מחייכת לעצמי ותוהה אם מישהו בחנות יודע מה אני עושה? אולי אפשר לכנות אותי "הלוחשת לקנבסים." בוחרת קנבס בגודל 70*60 ס"מ.
בנוסף מקבלת מסר לרכוש צבע טורקיז מהמם. הצבע שאתם רואים פה ברקע.
מגיע הביתה מקלפת את עטיפת הניילון נכנסת למצב תקשור ומתחילה לחוש את האנרגיה של הזוג:
מי הם? מה הצרכים שלהם ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור דרך הציור בחיבור ביניהם?
רואה את הגבר כמו סלע מאובן. סלע עתיק ונוקשה המכיל דמות מקופלת בתוכו. ואת האישה אני רואה עוטפת אותו בתנועות סיבוביות ומכילות. המזכירות להבות של אש בהמון צבעים.
שואלת: "האם צריך שהאישה תרכך את הסלע או תמיס אותו?" התשובה היא:" לא." "אין צורך. יש לתת לו להיות מה שהוא. לקבל ולאהוב."
מתחילה לצייר בעיפרון ופתאום קופאת במקום. יש כאן עובר. דמעות מציפות את עיני. (דמעות הן הסימן שלי לדיוק עמוק) וכאן המקום להוסיף שהתהליך שאני מתמקדת עם הזוג קשור לפריון.
תחילה צובעת את הרקע בטורקיז יפיפה. נהנית מהשקט שהוא מביא.
אחר כך תמיד מתגנב לי חשש קל. לא נעים לי לגעת ואול "לקלקל" את הצבע האחיד הזה.


  
מתחילה למשוך צבעים בתנועות גדולות: צהוב, סגול, כתום,אדום. וכל צבע, שהוא חלק מהלהבות שהזכרתי קודם שעוטפות את הסלע, חייב גם להשתקף בסלע ככתם. התחושה היא שהסלע עשוי קרח או מראה.


המראה שמתגלה הוא של עובר ממשי בתוך הסלע. אז אני מתבקשת כשהכול כבר יבש למשוך מעל הכתמים האלה גוון מטאלי של טורקיז. כמו שכבת קרח שיש בה שקיפות.
מה שמדהים זה שבזוית מסוימת בגלל הברק של המטאל רואים רק ברק מסנוור ובהטיה רואים את העובר פתאום יוצא החוצה.
זה ממש כמו קסם וזאת ההוכחה לעצמי שאני מונחה ממקורות גבוהים כיוון שלהגיע לתוצאה כזאת לבד אני לא יודעת.



 


החזר מטאלי בוהק                                מתגלה עובר מתחת

מוסיפה גם נקודות זהב שהופכים לכוכבים ואפילו נכנס ספריי זהב ליצירת תעלת מעבר בחלק העליון של הציור





ואז כשהכל כל כך צבעוני ואידילי.... מגיע המסר שחששתי ממנו. "לקלקל" את הציור. כלומר יותר מדויק לומר צבוע את הציור כולו בגוון אפרפר כחלחל.
המטרה אחידות. לא עוד הפרדה בין האישה לגבר אלה יחד משותף. כמובן שיש לאפשר לגוונים שהיו שם קודם להראות מתחת לפני השטח.
תחושה ראשונה-התנגדות.
אני מתנגדת בכל כולו לשנות את כל הצבעוניות אבל הכי אני מתנגדת להעלים את העובר שנמצא בציור. הבנתי מיד שבצביעת הציור בגוון הזה העובר איננו.
מה פתאום?! אני מתרעמת.
ואז מזכירים לי שמטרת הציור היא זוגיות. זוגיות נוצרת מהרמוניה מיחד משותף ואם כל אחד צבעוני ויפה ככול שיהיה יחיה בנפרד לא תתקיים זוגיות.



ברעד קל מתחילה במשימה. כשכל הזמן מדרבנים אותי להכהות בעיקר באזור התחתון. המטרה שיראה כאילו האבן הזאת מונחת בקרקעית האוקיינוס.
ליתר דיוק אני שומעת את המסר בתוכי "עוד,עוד, עוד"
מסיימת. השעה שבה ציירתי הייתה לילה והכל נראה כהה יותר. (מזל שביום גיליתי שזה נראה אחרת לגמרי).
"אם צריך להכהות עוד אעשה זאת מחר" חושבת לעצמי . בשבילי זה הכי הרבה שהצלחתי לשחרר ביום אחד.




בניגוד לציורים אחרים שיצרתי אני משאירה את הציור בחדר השינה שלי.
זה מעורר בי מחשבות: "למה אני לא מוציאה אותו לסלון? למסדרון? מה פתאום לישון עם ציור זוגי שהוא לא הזוגיות שלי?!" אבל מרגישה צורך בכל זאת לעשות כן.
שוכבת במיטה וממש לפני שעיני נעצמות בוהה קצת בציור. בזוית העין קולטת דמות נשית בתוך האבן. דוחה את זה על הסף. "אני והדמיון הפורה שלי" חושבת לעצמי.


מסתכלת שוב והיא עדיין שם ממש ברורה. ראשה רכון, נשית, רכה. ופתאום רואה גם גבר בפרופיל נושק לה או לוחש לה משהו באוזן.
מסתכלת ומסתכלת וכל רגע רואה עוד ועוד פרטים שקופצים החוצה.
3 ימים הציור שכב ליד מיטתי וכל פעם שהפניתי מבטי אליו ראיתי את הדמיות כמו מבקשות לפרוץ ממנו החוצה.
בסוף הבנתי שזה מסרJ



התחלתי לצייר, בעדינות רבה, את קווי המתאר של האישה ואחר כך הגבר. ציור מחיקה ציור מחיקה עד שהתוצאה נכונה. מתוך האבן יוצאים החוצה זוג בחיבור אינטימי רואים לא רואים אותם.
 "היה שווה לוותר על העובר בשביל זה" אני חושבת לעצמי.
זה אחד הציורים העדינים והאינטימיים שיצרתי.



 
וסוף סוף מתקבל מסר שאני אוהבת. המסר הגיע אלי ,לא תאמינו, בפלנטריום עם הילד שלי: כוכבי לכת, במה מסתובבת והמסרים מציפים אותי. ליצור כמו אבק כוכבים מסביב לציור. מתחילה לחשוב איך טכנית יוצרים כזה דבר כי ההסבר במסר שזה שונה מציורים אחרים שלי. זה לא נקודות אור אלה מקבץ כוכבים, אבקת כוכבים.
ימים הולכת ברחוב וחושבת לעצמי איך ליצור את זה עד שיום אחד בזמן שעמדתי ברמזור מרגישה איך ראשי מוסט לימין לכיוון שלט פרסום שעמד בחוץ והפלא ופלא על השלט יש כוכבים עם הילה כזאת מאחוריהם.
מבינה- הילה. אני צריכה קודם ליצור הילה ואז לצייר את הנקודות אור.





הציור הסתיים. מתבוננת בהנאה על כל הקסם הזה שנוצר: כמה עומק יש בזוג בסיטואציה אינטימיות, מוגנים מהעולם. ממש כמו לתפוס רגע. סביב עוטפים אותם כוכבים.
מאחלת אושר ואושר חיבור הרמוני ואהבה.





ענת קדם
כיתת אמן "כשנשמה פוגשת מכחול".
לימוד מעשי של ציור, תקשור והשילוב ביניהם.