יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

נעלבתי- הפוסט הכי חשוף שלי




עוד בשיחת הטלפון המקדימה, זאת שאני בודקת אם יש טעם שמטופל יגיע אלי או לא, 
שמעתי היסוס בקול.
שיקפתי שהקצב של השינוי יקבע על פי הקצב שיחוש אמון ויוכל להתמסר לתהליך.
נפגשנו. 
אני תמיד נותנת מקום לשיחה מקדימה לשמוע מה המטופל אומר. איך הוא רואה את המצב.
כמובן בחושי המחודדים יודעת לזהות איפה הוא מדייק ואיפה הבילוף מתחיל. (כולנו מבלפים את עצמנו קצת כן? גם אני).
תפקדי לשקף ולכוון את האדם עד שיראה מול עיניו את הדבר שהוא צריך לראות. 
ואז.... או אז כמה אני אוהבת לראות את ההבעה משתנה:
את המבט ההמום נוכח הגילוי. העיניים פעורות, הפה מעט שמוט, פנים של בין חיוך להפתעה.
ודרך העיניים אפשר ממש לראות את התובנות שנוחתות אחת אחרי השנייה בתוך הראש.
זהו רגע מבחינתי של חוויה מזככת. שהגשמתי את עצמי. חשה כמו שחקן שמקבל מחיאות כפיים על הבמה.

בתשלום שאני משתפת שיש אפשרות לקיזוז המע"מ הוא שואל מה רשום על החשבונית? וצוחק במבוכה מהמחשבה אם להגיש את זה לרואת החשבון שלו או לא כדי שלא תחשוב שהוא קוקו.
ואני?
אני נעלבתי
הרגשתי את תחושת ההישג שהבאתי עוד אדם לפתוח משהו סבוך שהוא סוחב שנים מתפוגגת ובמקומה נכנסת הרגשה כזאת שהרוק לא נבלע בקלות בגרון. החיוך נשאר קפוא על הפנים. 

והמחשבות מתרוצצות בראש: מה זה אומר הגיכוך הזה על המקצוע? מה זה אומר הקוקו שחשש שיחשבו עליו? 
האם זה אומר משהו על המקצוע שלי?
האם זה אומר משהו עלי??
ושוב זה מזכיר לי איך אנשים מבחוץ רואים אותי. ושוב הילדה שהרגישה שונה ומוזרה הרבה שנים מרימה את הראש. 

וגם כל מיני קולות ששמעתי בדרך שקוראים להצניע את המילה תקשור כי היא לא באה טוב לאנשים. כי לרוב היא מלווה בליגלוג.
ועולה בתוכי צעקה: מה הוא לא כרגע חווה את אחת מהארות חייו? הוא אמר לי בעצמו שכן. 
וכך נותרתי בין תסכול לבלבול.
בחיי שאני לא מבינה את העולם הזה.




יום ראשון, 19 באוגוסט 2018

הכלבה הטיפולית שלי


כשלקחנו את דולצ'ה לפני שנתיים מעמותה ראיתי שהיא שונה. המבט העמוק שלה פגש בשלי וידעתי שהיא חלק מאיתנו.
חלק מהשבט -משפחת קדם.
באותו מעמד הייתה שם אישה שתווכחה כי היא הייתה קודם. אבל המדריכה ידעה בדיוק כמונו שהיא נועדה לנו..
כלבה חרדתית שדורשת התייחסות רבה. חשבתי לעצמי כמה היא מתאימה למשפחה המטורפת שלנו. וקבלתי את זה בחיוך.
אך כמה מעט ידעתי אז על מה היא תעשה לחיינו.
היא מורידה אותי שלוש פעמים ביום ומלמדת אותי להיות סוציאלית עם אנשי השכונה. 😁
היא גורמת לכולנו שמחה בלב ולפעמים כשהילדים עצובים הם באים להתנחם בחיבוק איתה.
אבל הדבר האחרון הפתיע אפילו אותי.
יום אחד כשאחת ממשתתפות הסדנה נכנסה בסערה למפגש היא יצאה מהכלוב (שהוא המערה הפרטית שלה). והתיישבה בצמוד לרגל של אותה משתתפת.
ישבה שם חלק מהמפגש ואז כשהרוחות נרגעו חזרה למקום שלה במערה.
יש סדנאות שהיא מצטרפת ויש סדנאות שהיא לא יוצאת בכלל.
 ולפעמים המשתתפים כלל לא מודעים לקיומה
כשזה היה בסדנאות המתקיימות בחלל הבית  הבנתי. היא נמצאת באותו חלל ממש  .
וברור היה לי שהיא עושה תהליך ריפוי.
שמחתי על הדבר אבל לא התייחסתי לכך יותר מידי.
לאחרונה בקשה להצטרף למספר מפגשים בקליניקה.
לא בכל טיפול.
 ולא לכל אחד.
 היא בוחרת את אלה שזקוקים לה הכי הרבה.
 אני מניחה כרית לידי וכרית ליד המטופל לאפשר לה בחירה.
 היא תמיד בוחרת במטופלת.
מפגש אחד היא נצמדה לרגל של המטופלת חצי מהזמן ובחצי השני הואיל לשבת לצידי .😉
אתמול אחרי שנכנסנו לחדר הטיפולים
דולצ'ה התחילה עם הגירודים והנשימות מאחורי הדלת.
 הכנסתי אותה. מיקמתי את הכריות שתוכל לשבת עליהן. היא רמזה לי עם העיניים שהכרית מרוחקת מידי.
מיד הזזתי אותה צמוד יותר למטופלת.
והיא בקלילות נשכבה מכורבלת עליה ונרדמה.
היא גם הסתכלה מהצד על תהליך הציור. שמרה על המטופלת לאורך כל המפגש.
אז יש לי כלבה מרפאת וקוראים לה דולצ'ה .
ו