תקשור התנהלות אמהות לילדי אדמה

התקשור הגיע בשנת 2010 ורק עכשיו כשילד האדמה שלי כבר בן 4.5 הדברים פתאום כל כך ברורים לי.
להיות אמא לילד אדמה זה להיות מולו בנוכחות וצחוק.

מעבירה את המידע כפי שתוקשר בעזרתה הרבה של חני בונה

 חני: אני חושבת שמה שמעניין אותי לשמוע היום הוא מיקוד על האימהות. גם מה הם יכולים לעשות עם הפחדים שלהם. איך אפשר לעזור להם לאימהות?

ענת: נושא מצוין.  אני אגיד מה שעולה לי פשוט:

ארמגדון: "אימהות אהובות, אתן נראות מבולבלות. זה בסדר. זה בסדר להיות מבולבלות וגם לא לדעת. זה בסדר לא לדעת את הכל  מה אמת מה נכון  תזכרו שאתן אהובות. תזכרו שאתן ילדות שיש לכן תפקיד אבל לא מכביד הוא קורה מאליו. תיהנו, תיהנו עם הילדים. תיהנו ממשחק, מחיבוק. תיהנו מלדבר אתם ותיהנו מההכוונה שלהם. היו נוכחות באשר אתן ודעו כי ידעתם. אינכן יכולות לטעות כשאתן נוכחות. היו מבולבלות. כי זה הנכון. תיהנו מהבלבול ואל תקלו בו ראש היו מבולבלות  ואהובות. מבולבלות ואהובות

אלה הם דברי."

ענת: אני לא בטוחה שזה עזר להן. להיות מבולבלות? עכשיו אני קצת....עכשיו אני מבולבלת.

חני: :אני חושבת שצריך להיות לפני ההנאה מהבלבול –להסכים קבל אותו. ברגע שעולה בלבול לתת לו מקום.

ענת: ליהנות ממנו.

 חני: ליהנות מהבלבול זה שלב יותר מאוחר. לא?

ענת: אני חושבת שברגע שאתה מקבל אותו אתה נהנה ממנו. זה יחד. בעיני.

חני: סוג של למידה  זה הנאה?

ענת: כמו מישהו שמחליק ונופל ואז צוחק. ראיתי כמו מישהו ש....  ומתפוצץ מצחוק. כמו ילד שמתבלבל. זה זה. ילד שמתבלבל. הוא אמר: תהיו ילדות.

חני: את עכשיו עושה את החיבורים.

 ענת: כן. כשראיתי את הבלבול ראיתי שמישהו מתפוצץ מצחוק. הרבה פעמים אני אומרת וואוו, התבלבלתי ואני מתפוצצת מצחוק. הכוונה לבלבול לא לטעות. לצחוק ממנו, ליהנות ממנו.

 חני: אני צריכה דוגמה.

ענת: תקשיבי. נגיד מישהו שאומר את הטקסט שלו לא נכון או בשיחה כשאת אומרת משהו אחר ממה שהתכוונת זה מצחיק. תכניות שלמות מבוססות על בלבול,פספוסים.

חני: מסכימה.

ענת: בעצם נראה לי מה שנאמר זה להיות ילדות עד הסוף. למבוגר יש שם שיחה: אסור לטעות מה יגידו אחרים? לילד אין את זה אוי התבלבלתי. הוא לוקח את זה למקום אחר.

חני: לקחת משהו של טעות ולהפוך אותו לבלבול.   

 ענת: ארמגדון אמר: "אי אפשר לעשות טעות."

חני: אין דבר כזה טעות לא שופטים.

.ענת: אין טעות. ברגע שאתה נוכח אין טעות.

חני: הרבה פעמים אומרים התבלבלתי כשלא נוכחים.

ענת: כן. אבל גם בתוך הנוכחות מותר להתבלבל.

חני: זה קשה. להיות נוכח ולהתבלבל. זה בעצם אומר להיות נוכח חופשי. יש שם חופש.

ענת: כן, אני רואה תמונה של אמא שמשחקת עם הילד שלה. כמו במחבואים וקוקו, לא משחק מוגדר,לא משחק מובנה גם. הלהיות ילדה עד הסוף לשחק וליהנות. בעצם מה שאני מבינה זה להנות עם הילד ולהנות עם עצמך ופשוט לשחק. משהו כל כך פשוט שם.

חני: זה מקל הפשוט הזה.

ענת: אתה לא צריך בכוח להיות ילד. אי אפשר בכוח להיות ילד. אבל כשאתה עם ילד מהר מאד אתה הופך להיות גם ילד. משחק, משתולל ונהנה וזה מה שצריך לעשות עם הילדים האלה. זהו. להיות נוכח להיות ילד. להעביר את הזמן במשחקים ובכיף. אם אני מסכמת זה מה שנאמר אולי במילים האלה זה יותר ברור.

חני: מה צריך לעשות ביחד עם הוראות הפעלה. הוראות ההפעלה אומרות: תשחקו איתם?

ענת: אל תהיו רציניים כל כך. יש כאלה שמאד רציניים כשהם משחקים.

ענת: ראיתי מיטת טיפולים וילד משחק באזור של מיטת טיפולים, ואז אני רוכנת מעליו ואומרת קוקו והוא..  משחק ללא גבולות. הוא רודף אחרי אני רודפת אחריו. צוחקים, מתגלגלים, מדגדגים. אין משחק מובנה. זה נוצר מהרגע. מה שמתאים לאותו הרגע.

לא משחק קופסה. לא משחק קלפים. משחק בלי אמצעים חיצוניים, בלי כללים. מאד מאד חופשי.

חני: אני מרגישה שזה יהיה עוד שלב של התפתחות כי מה שאנשים מבוגרים מכירים זה משחקים מובנים. אין הרבה אנשים שמכירים משחקים לא מובנים. בלי סוג של הנחייה.

ענת: במשחק לא מובנה. אין מנצח ומפסיד. אין תחרות. אין את המקום שמכניס למתח. כמו 2 ילדים שמשחקים. אין להם חוקים. הם רצים בשדה, שמש, רוח. רצים אחד אחרי השני. אולי מתחבאים. הם פשוט נהנים מהרגע אין שום דבר שהוא מעבר. ויכול להיות שהם יגדירו בוא נקטוף פרחים כאלה וכאלה. זה סוג של חוק אפשר להגדיר, אבל הם יצרו אותו באותו הרגע. במשחק קופסה יש חוקים שלא אתה קובע אותם. חיצוניים.

חני: הרעיון הוא להמציא משחקים?                                                                                    

ענת: ליהנות מהרגע. זה לא חייב להיות אפילו משחק. ליהנות מהרגע. יכול להיות שפשוט מדגדגים האחד את השני.  ברגע שנוכחים זה מאד ברור מה צריך לעשות באותו רגע . זה יכול להיות כל דבר. בנוכחות עם צחוק. זה נשמע ברור מאליו. אבל זה לא.

 חני: זה מעלה שאלות.

 ענת: זה מעלה? איזה שאלות זה העלה אצלך?

ענת: אנחנו קרובות לסיום.

חני: אני חושבת במקום אמא שעומד להיוולד לה ונולד לה תינוק והיא נמצאת בתחושת האחריות הזו כלפיו. היא חושבת יותר עליו מאשר על עצמה. איך אמא כזו שרוצה לעשות מה שטוב בשביל הילד שלה איך מזה היא עוברת לתדר אני נהנית עכשיו?

ענת: מפסיקה לחשוב . זו התשובה שעלתה. ברגע שהיא תפסיק לחשוב זה כבר יקרה.

חני: זה מחבר את מה שקורה לאימהות עם מה שאמור לקרות.

ענת הן מקבלות את התדרים האלה. הן מקבלות אותם בהריון, הן מקבלות אותם כי הן נוכחות ליד הילד הכי הרבה. לכן יהיה להן כל כך קל וברור ברגע שהן יהיו קשובות. ברגע שהן נוכחות התדר כבר עושה את העבודה.

חני: ברגע שהן נוכחות הן פתוחות לתדר.

ענת: כן, בכל מקרה הן בתוך התדר לא יעזור. הן כל כך נוכחות ליד התינוק וליד הילד  בהריון ובלידה שהן לא יכולות לא להיות בתדר.

ילד יתחיל קוקו קוקו והן יחזירו לו...  הם יהיו כבר שמה. ומה שהן יצטרכו לעשות זה להמשיך את זה.

 אבל  כן, יכול להיות שהן יתנגדו לתדר ואז יהיו מצבים אחרים אבל כרגע רוב הסיכויים שהתדר כבר נוכח בהם וזה כבר יקרה.

חני: מה שאמרת קודם זה נושא אחר.

 ענת: כן, לכן לא נכנסתי לזה.

חני: עולה לי מבט מודע.

ענת: עולה לי משחק שאפשר להסתכל אחד על השני בעיניים.  כמה זמן אתה יכול להסתכל לי בעיניים. משחק. אני מאמינה שהכל יסתיים בהתפוצצות של צחוק ומשם הכל יהיה יותר קל.

ענת: זה כלי.

חני: כי העיניים זה

 ענת: מאד חזק המבט.

ענת: יש לך עוד שאלה אחת? אנחנו מסיימות.

חני: מה התפקיד שלי?

רואה ערפל הם לא חושפים כרגע. "כרגע לא". זו התשובה שקיבלתי.

חני: יש עוד משהו שאת רוצה לומר?

ענת: אני אומרת להם תודה וגם לך.

חני: תודה. 

נחיתה רכה

כ3 חודשים אחרי לידה. אני עוד נהנית לי מחופשת הלידה והתחילו מסרים שמעירים אותי להתכונן לחזור לטפל. 
כמובן הנחתי אותם בצד . אמרתי שאני נהנית וזה בטח לא הזמן לעצור את הכיף.
אבל המסרים חזרו וחזרו ביתר שאת.
הבנתי שלא אוכל לחמוק מזה. והתכוננתי.
התבקשתי לצייר ציור מתוקשר.
כאשר התחלתי אותו לא קלטתי עד הסוף מה אני מציירת אבל הדברים התבהרו ככל שהציור נמשך.
זה התחיל מגוונים חומים וירוקים ללא ספק קרקע

ואז התחיל להיווצר כדור אש שנופל במהירות לכדור הארץ ממש כמו נפילת מטאור. זה אפילו סחרר אותי. הרגשתי שאני נופלת ומסתחררת לכאן ממש כמו כדור האש.

מיהרתי להוסיף את הענן הסגול שיאפשר האטת קצב הירידה ונחיתה רכה.
אך גם זה לא הספיק
צרפתי מלאכים שיתמכו בי בירידה לקרקע

והתחלתי לנשום. אך גם זה לא הרגיש מספיק עדין ורך עבורי.
אז פשוט הוספתי כנפיים שיוכלו לשלוט במהירות.

וזה הציור המוגמר.
התבקשתי לתלות אותו ולהתבונן בו יום יום.

התחלתי לחשוב למה הירידה הזאת? איפה אני נמצאת שאני צריכה לרדת באופן הזה לכדור הארץ ??
ואז התבהר לי.
בתקשור אשה אלה שקבלתי על הלידה (הנה לינק אליו http://anat-kedem.co.il/%D7%94%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%94/)

כדי ללדת יש לעלות למימד בו נמצאת האלה ולהביא אותה לכאן. לאט לאט אחרי הלידה אנו מתחברות חזרה למקום האנושי שבנו לחלק של האשה ומשחררות את האלה לדרכה עד ההריון הבא.
כדי שאוכל לטפל באנשים אני צריכה להיות בקרקע ולשם כך היה עלי לחזור לכאן לכדור.
אם לא הייתי מציירת לא היה לי מושג עד כמה גבוה הייתי.
אני משתפת בזה כי חשוב שתדענה הנשים שחוסר האיזון והנחיתה הלא תמיד רכה הם חלק מלהיות אותה אלה בלידה.
יש עלייה,,יש קתרזיס רגע של עוצמה גדולה ואז ...
הרבה פעמים אנחנו מרגישות שאבדנו את הקסם וזה נכון אנחנו שוב בנות אדם, אנושיות ללא התוספת האלוהית. הטלטלה גדולה ולעיתים מובילה לדכדוך ובכי. אי שקט וסחרור.
אם גם אתן חוויתן משהו כזה בערך כ 4 חודשים אחרי הלידה.
 אולי תמצאו את ההסבר הזה מסדר דברים עבורכן.
שתהיינה נחיתות רכת עד כמה שניתן לכולנו.