תדר אהבה

שבת בבוקר. המתוקה שלנו בת השנתיים שיחקה עם המפתח של האוטו (החלופי שלנו).
ובאופן לא מפתיע המפתח נעלם.
איפה המפתח אלנו אותה. מיותר לציין שהיא הריצה אותנו עם "שם" "שם" שהיא המציאה.
אוסיף פרט קטן אך חשוב: בעלי כבר מיום שישי במצב רוח נרגן. ואיך לומר פחות נעים בסביבתו.
מחפשים את המפתח. הופכים הכל. מזיזים. על הדרך כבר מסדרים ומנקים. (יופי של הזדמנות).
ככה יום שלם.
מוצאי שבת, הרוחות נרגעו בבית. כבר יותר קל. אך נותר איזה משקע מהתדר הקודם.
שומעת את בעלי אומר חצי לעצמו חצי בקול: "את זה אני צריך לעשות בשביל למצוא את המפתח".
מרימה את הראש ומופתעת לקבל נשיקה אוהבת וחיבוק.
ואז הקסם קרה. הכעס נשר מעלינו. התרככנו והתחלנו להפיץ אהבה.
דקה אחרי נמצא המפתח בדיוק במקום שחיפשנו בו אולי 20 פעמים קודם. מתחת לספה.
וזאת כוחה של אהבה.
שינוי התדר אפשר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. וזה נכון להכל.
מאחלת

תדר אהבה לכולם.

יומיום של מכשפות (טובות)

כבר הרבה זמן לא כתבתי.
ביומיים האחרונים קרו שני דברים שקורים לי כמעט כל יום אבל פתאום חשבתי שזה בהחלט מה שאני אמורה לכתוב ביומן התקשור שלי.
בדרך לגן לאסוף את הילד שלי עלתה לי מישהי בראש. ראיתי נשמה רכה יורדת ומחכה ליד כתפה. שזה אומר שהשנה היא כפי הנראה תכנס להריון וביקשו לומר לה: שלא תיקח על עצמה פרויקטים גדולים כי יש תכניות כאלה בדרך.
כשפגשתי אותה לאחר מכן תהיתי אם לומר משהו? בכל זאת זה אישי ואני לא נוהגת להיכנס לחיים האישיים של אנשים.
בכל זאת אם מגיע מסר זה סימן שהאדם בשל לשמוע אותו.
אז בעדינות שיתפתי אותה. היא התרגשה עד מאוד אישרה שיש כיוון כזה ושזה עוזר לה להבין שיש גם משמעות לתזמון ואין לחץ שיקרה מידית. (קבלתי שני חיבוקים מרוגשים והיה לי כייף).
אתמול עלתה לי מישהי אחרת בראש שכבר לא ראיתי אותה הרבה זמן. בעלה סיים את חייו לפני כמה שנים. ואנחנו ממש לא בקשר.
ראיתי את דמות הבעל בראש. חלפה לי מחשבה שהגיע הזמן שתעבור מהבית שלה שהיה בית משותף ומלא זיכרונות למקום אחר.
שם הקלילות תיכנס. 
עזבתי את המחשבה והמשכתי לדרכי.
היום בתור לתשלום ארנונה אנחנו נתקלות זו בזו. (אני לא מופתעת כי הבנתי שרוצים שאעביר לה את המידע) ושוב בעדינות, אני שואלת אם היא עדיין גרה בבית הקודם? התשובה היא: כן. אבל שוקלת לעבור.
מיד התחלתי לעודד את רעיון המעבר. (כמעט ששלפתי את הפונפונים :))

ואז מגיע עוד מסר: שיש עוד משהו כספי וייסגר בקרוב. זה יאפשר את המעבר בוודאות.
הסתובבתי חזרה אליה והוספתי : יש עוד מסר. אולי עניין כספי שטרם קבלת מהביטוח או דומה? אישרה לי שכן. זה בתהליך עכשיו.
אמרתי לה שזה יקרה ויאפשר לעבור בקלות.
היא אמרה מופתעת: את מכשפה אמיתית הא?! הנהנתי ופניתי לשלם את הארנונה.
מסתבר שמכשפות עדיין משלמות ארנונה. 

מה הקשר בין תמונה שנופלת לאנרגיה?

באחד מימות השבוע נפגשתי עם מטופלת עוצמתית.

אותה מטופלת הגיעה מרחוק כדי ליצור ציור מתוקשר.

כשעצמתי עיניים הרגשתי את עוצמת התדר האנרגטי. התדר משתנה מאדם לאדם לפי יכולתו להכיל את כמות האנרגיה.

לא הייתי צריכה לחכות רגע מיד הרגשתי שהאנרגיה אופפת אותי.

ושנייה אחרי שהתחיל התהליך הזה של כניסה לתדר שמעתי קול חזק מחוץ לדלת. מדובר בבניין קומות.

פתחתי את הדלת ולמרבה ההפתעה אני רואה בדלת ממול ציור שוכב עם פנים לרצפה. המסגרת מרוסקת ועליה מטף כיבוי אש.

תחושה ברורה של הקשר שלי לעניין עוברת בתוכי אך איני מעזה להתקרב ולהציץ בציור.

הבטיחו לי במסר שכשיסתיים המפגש אראה את הציור הוא יהיה גלוי.

המפגש היה מופלא כצפוי. בסופו אני יוצאת סקרנית ללוות את אותה אישה. ואכן הציור שנפל מושען הפעם עם פנים גלויות על הקיר.

מתבוננת בציור יש בו שתי דמויות: גבר ואישה. האישה נראית במצוקה והגבר מחבק ומנחם אותה. ממעל מלאך שלוח לכיוונם נראה שעף לעזור.

אני חושבת שהגיע זמנו של הציור לעזוב..לפחות מקווה שבני הזוג באותה דירה שלחו אותו משם.

כוחה של אנרגיה לשנות גם את סביבתה מדהים אותי כל פעם.

 

השגחה עליונה

רק לאחרונה בטיול לארה"ב  יצא לי לספר את המקרה הזה לאמא שלי. מיקרה שקרה לפני 15 שנה.
טסתי לי לטיול אחרי צבא למזרח הרחוק. תוך כדי שנתקע לנו האוטובוס בתאילנד מתוך חלום ראיתי את עצמי ביפן מוזגת תה. ממש כמו בספר זיכרונותיה של גיישה שקראתי באותו הזמן.
החלטתי ועליתי על המטוס הראשון ליפן עם שתי נשים נוספות לעבוד במכירת תכשיטים ברחוב. הרפתקה שלמה.
שיכנו אותנו בדירה יחד עם כמה גברים שמשיחות הטלפון שלהם קלטתנו שיש להם עבר מפוקפק: "מה עצרו את ההוא. הוא לא היה נוגע בזבוב".. וכדומה.
השתדלנו לא להתחבר איתם יותר מידי.
יום אחד קרה המקרה. הרכב של המעסיק שלנו נגרר ואיתו התיק שלי. ביש מזל. בתיק היו משקפיים וכלי להסרת העדשות.
בסיום היום כשהגענו מאוחר בלילה לדירה אלתרתי מתקן לעדשות משתי כוסות ופנינו לישון...
הדיירים שציינתי החליטו לקרוא לנו לחדרם. 
נכנסנו, הכל היה מלא עשן. מיותר לציין שאני בלי עדשות או משקפיים לא רואה כלום נכון?
השיחה הייתה מאיימת ונשמע שהם לקחו סמים ונמצאים בסרט לא טוב. הם התחילו לנופף מולנו באקדח מאיימים על חיינו. אבל הרי לא ראיתי דבר זוכרים? אז בעצם חשבתי שמדובר בשלט של פלייסטיישן.
זה היה נראה לי מצב ממש מטופש. לשבת בלילה עייפה עם חבורה של אנשים שלא ממש הטעם שלי ומאיימים עלי עם שלט של פלייסטיישן?!
באותו הרגע קמתי בהחלטיות והודעתי להם שאנחנו עוזבות. אנחנו עייפות ושיפסיקו לבלבל לנו את המח. 
וככה יצאתי החוצה וגם האחרות המומות אחרי. 
הגברים היו מופתעים. לתגובה הזאת לא ציפו.
ואני הלכתי לישון בשלווה. לא ערה לכל הדרמה והפחדים שחוו האחרות. 
רק כשחזרתי לארץ התגלה לי כל מה שקרה שם באמת.
לפעמים השגחה עליונה היא הדבר הכי הזוי בעולם. 
ותודה לבורא עולם על רצף כמעט בלתי אפשרי של דברים ששמרו עלי.

בתור לרופא אף אוזן גרון

יושבת בתור לרופא אף אוזן גרון עם ביתי בת ה שנה ושלוש.
כשאני אומרת יושבת זה לא כל כך מדויק כי כל רגע מהמשהות שם וללא הפוגה הקטנה שלי דורשת משהו.
לפעמים אני מבינה לפעמים פחות. לפעמים זה דורש איזה סצנה קלה עם התמרחות מיובבת ולפעמים רק משיכה לכיוון מסוים.
לידי יושבות נשים עם ילדים וכל הילדים יושבים. רק שלי מטרטרת אותי בלי סוף (בגלל זה אני מאוהבת בה כזאת אישיות יש לה!)וזאת שלצידי מראה לי שבעצם רוב הזמן מה שהקטנה שלי מנסה לומר לי זה: "בואי אימא. נלך הביתה.
וואלה, צודקת. נפל לי האסימון. זה מה שהיא מסמנת לי.
בדרך למעלית כבר אחרי התור. אני מסתכלת על אותה אישה ועולה לי מסר.
אומרת לה: "את יודעת? את צריכה לעסוק במשהו עם ילדים. אבל לא גן ילדים משהו יותר קרוב. קשר ישיר."
"כן" עונה לי האישה. "אני בדיוק בצומת דרכים. והחלטתי שאני רוצה לטפל בילדים."
"או, זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות!" אני עונה
"ואני מתקשרת" אני מוסיפה. "רק שתדעי המידע הזה הוא מסר."
"תודה" אני שומעת אותה אומרת כשדלתות המעלית כבר כמעט נסגרות. "חיזקת אותי!"

"איזה כייף לי לעסוק בתחום הזה" אני חושבת לעצמי מחויכת. ויוצאת לרחוב ליום חורף קפוא במיוחד.

למה כדאי לעמוד ליד מתקשרת בתור לויזה לארה"ב

הגעתי הבוקר לראיון בשגרירות ארה"ב במטרה לקבל ויזה לשם.
בתור מאחורי עמדו שתי חיילות משוחררות טריות חמודות ומפוחדות. שאלו אותי שאלות (כאילו שאני יודעת) וקצת דיברנו.
כל משפט שני הן זרקו בהומור משפט על כך שלא יקבלו ויזה.
אם אסתכל על העובדות אכן קשה לקבל ויזה לארה"ב מיד עם השחרור מצה"ל. יש חשש שישארו שם או יעבדו באופן לא חוקי בעגלות.
לכן הדברים שלהן לא היו מנותקים מהמציאות.
א ב ל אי אף פעם לא נותנת לעובדות לבלבל אותי. :)

מיד התחלתי מלשנות להן את התדר. 
הפניתי את תשומת ליבן לים. (תמיד מעורר נשימה ואנרגיה טובה) דיברתי על חשיבה חיובית.
ובעיקר הדהדתי בלב "הסכמה" ידעתי שהתדר הזה עוצמתי ומהדהד גם לסביבה שלי. הוספתי בקשה קטנה בלב שכל הטור שלי יקבל ויזות כניסה. סתם כי התחשק לי לקסום קסם.
כשהגיע תורי עברתי את הראיון בקלילות ויצאתי לרחוב.
התעכבתי מעט לאסוף את התיק שלי משמירת החפצים. וכשחציתי את הרחוב ראיתי אותן צוחקות בקול וקופצות בהתרגשות.
שאלתי: "קיבלתן את הויזה?"
הן בהתלהבות ענו :"כן, אנחנו בשוק." 
עניתי: "ידעתי". "עכשיו אספר לכן מה אני עושה בחיים...."
הן הודו לי ונפרדנו לדרכנו.
פניתי לרכב כשליבי עולץ בתוכי על התזכורת ליכולת ליצור קסמים.