יושבת בתור לרופא אף אוזן גרון עם ביתי בת ה שנה ושלוש.
כשאני אומרת יושבת זה לא כל כך מדויק כי כל רגע מהמשהות שם וללא הפוגה הקטנה שלי דורשת משהו.
לפעמים אני מבינה לפעמים פחות. לפעמים זה דורש איזה סצנה קלה עם התמרחות מיובבת ולפעמים רק משיכה לכיוון מסוים.
לידי יושבות נשים עם ילדים וכל הילדים יושבים. רק שלי מטרטרת אותי בלי סוף (בגלל זה אני מאוהבת בה כזאת אישיות יש לה!)וזאת שלצידי מראה לי שבעצם רוב הזמן מה שהקטנה שלי מנסה לומר לי זה: "בואי אימא. נלך הביתה.
וואלה, צודקת. נפל לי האסימון. זה מה שהיא מסמנת לי.
בדרך למעלית כבר אחרי התור. אני מסתכלת על אותה אישה ועולה לי מסר.
אומרת לה: "את יודעת? את צריכה לעסוק במשהו עם ילדים. אבל לא גן ילדים משהו יותר קרוב. קשר ישיר."
"כן" עונה לי האישה. "אני בדיוק בצומת דרכים. והחלטתי שאני רוצה לטפל בילדים."
"או, זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות!" אני עונה
"ואני מתקשרת" אני מוסיפה. "רק שתדעי המידע הזה הוא מסר."
"תודה" אני שומעת אותה אומרת כשדלתות המעלית כבר כמעט נסגרות. "חיזקת אותי!"
"איזה כייף לי לעסוק בתחום הזה" אני חושבת לעצמי מחויכת. ויוצאת לרחוב ליום חורף קפוא במיוחד.
