עוד בשיחת הטלפון המקדימה, זאת שאני בודקת אם יש טעם שמטופל יגיע אלי או לא,
שמעתי היסוס בקול.
שיקפתי שהקצב של השינוי יקבע על פי הקצב שיחוש אמון ויוכל להתמסר לתהליך.
נפגשנו.
אני תמיד נותנת מקום לשיחה מקדימה לשמוע מה המטופל אומר. איך הוא רואה את המצב.
כמובן בחושי המחודדים יודעת לזהות איפה הוא מדייק ואיפה הבילוף מתחיל. (כולנו מבלפים את עצמנו קצת כן? גם אני).
תפקדי לשקף ולכוון את האדם עד שיראה מול עיניו את הדבר שהוא צריך לראות.
ואז.... או אז כמה אני אוהבת לראות את ההבעה משתנה:
את המבט ההמום נוכח הגילוי. העיניים פעורות, הפה מעט שמוט, פנים של בין חיוך להפתעה.
ודרך העיניים אפשר ממש לראות את התובנות שנוחתות אחת אחרי השנייה בתוך הראש.
זהו רגע מבחינתי של חוויה מזככת. שהגשמתי את עצמי. חשה כמו שחקן שמקבל מחיאות כפיים על הבמה.
בתשלום שאני משתפת שיש אפשרות לקיזוז המע"מ הוא שואל מה רשום על החשבונית? וצוחק במבוכה מהמחשבה אם להגיש את זה לרואת החשבון שלו או לא כדי שלא תחשוב שהוא קוקו.
ואני?
אני נעלבתי
הרגשתי את תחושת ההישג שהבאתי עוד אדם לפתוח משהו סבוך שהוא סוחב שנים מתפוגגת ובמקומה נכנסת הרגשה כזאת שהרוק לא נבלע בקלות בגרון. החיוך נשאר קפוא על הפנים.
והמחשבות מתרוצצות בראש: מה זה אומר הגיכוך הזה על המקצוע? מה זה אומר הקוקו שחשש שיחשבו עליו?
האם זה אומר משהו על המקצוע שלי?
האם זה אומר משהו עלי??
ושוב זה מזכיר לי איך אנשים מבחוץ רואים אותי. ושוב הילדה שהרגישה שונה ומוזרה הרבה שנים מרימה את הראש.
וגם כל מיני קולות ששמעתי בדרך שקוראים להצניע את המילה תקשור כי היא לא באה טוב לאנשים. כי לרוב היא מלווה בליגלוג.
ועולה בתוכי צעקה: מה הוא לא כרגע חווה את אחת מהארות חייו? הוא אמר לי בעצמו שכן.
וכך נותרתי בין תסכול לבלבול.
בחיי שאני לא מבינה את העולם הזה.
