כבר חודשיים שאני מתמידה להגיע לשיעור הזומבה.
למען האמת אני ממש נהנת למרות חוסר הקורדינציה הבולט שלי.
מהשיעור הרביעי התחלתי לקבל מסרים ברורים בין קפיצה לניענוע אגן לשוחח עם מדריכת הזומבה. "היא סטודנטית" אומר המסר בראשי "וחשוב שתתמקד בזה. תאיט את הקצב שלה בחיים בעיקר בשיעורי הזומבה ותשנה מקצוע לכיוון מה שהיא לומדת." "תגידי לה לבוא אלייך לשיחה".
...למי שהיה ספק אם ניגשתי אליה לומר לה את הדברים בסוף השיעור התשובה היא -לא!
שיעור אחריו אותה מדריכה מגיעה מעט חולה ושוב חוזר המסר והפעם עם תוספת שאומרת "שהיא הגיעה חולה כי הגוף מסמן לה לעצור ולשנות."
בסוף השיעור מתלבטת מעט המסר ממשיך?" רק תגידי לה שאת מתקשרת היא תתלהב ותתחיל לשאול שאלות ואז תוכלי למסור את המסר. "
ושוב התנגדתי בתוקף. "מה השתגעתי? לגשת ולומר שלום, אני מקשרת." לא,לא,לא.
שיעור אחריו שוב המדריכה מגיע חולה. היא כבר הבריאה וחלתה שוב מחדש. והמסר ממשיך בשלו וגם אני ממשיכה בשלי.
היום, יום שישי, הגעתי לשיעור ואני רואה מדריכה אחרת. תחושה לא נעימה מילאה אותי. "מה קרה לדורין המדריכה הקודמת?" אני חושבת בליבי.
בסוף השיעור לא מתאפקת ושואלת את קבוצת הנשים "מה קרה לדורין?"
הן משיבות שהיא החליקה ושברה את הקרסול ממש בפתח המכון כושר בדרך לשיעור .
למצי שלא יודע שבר בקרסול מדובר בהחלמה של חודש וחצי ואז פזיותרפיה...
עכשיו כבר הרגשתי ממש לא נעים. האם יכולתי למנוע את זה? אני לא בטוחה.
לא בטוחה אם היא הייתה מקשיבה.
מה שבטוח עכשיו היא עצרה ועצירה זה זמן טוב לחשוב על הדברים מחוץ למרוץ החיים.
נראה לי שהגיע הזמן להעביר את המסר.
מבטיחה ששבוע הבא אשיג את הטלפון ואתקשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה