יום קודם מצב רוח איום. רוצה כבר ללדת. נמאס לי להיות בהריון רוצה לחזור
להיות ענת שוב.
מקבלת אסמסים מכולם בערך. שעליתי להם בראש. שחלמו עלי וכו'...
לא רוצה לעלות לאף אחד?! לא רוצה שיחלמו עלי?! נמאססס לי! מצב רוח איום כבר
אמרתי?
למחרת 4 בבוקר מתעוררת עם ציר מוצלח במיוחד. הולכת לשירותים.
אחרי חצי שעה בערך עוד אחד מהסוג ההוא.
ושוב שירותים.
מתחילה לתהות האם היום זה היום?
בבוקר קמה עם הילדים לארגן אותם לבית ספר ולגן. כל מספר דקות ציר שמצריך
אותי להשמיע קולות ולסובב את האגן בסיבובים.
מעירה את בעלי לעזור לי בארגונים כשתוך כדי מנסים לתזמן את הצירים. כל 3-4
דקות ציר של חצי דקה.
מעדכנת את הדולה שלי אילנית.
מקפיצה את אחותי שתפקידה לשמור על הילדים. לא יודעת למה הקפצתי אותה כי
הילדים בכלל יצאו למסגרות. אבל זה היה נכון לעשות.
אבא שלי נכנס ומעיר הערה שמקפיצה אותי. הצירים קטנים. ואז צוות בנאים שבאו
לעשות טיח לבית מרעיש בחוץ .
זהו, הכל נעלם. אין צירים רק רצון
ללדת ושקט מלחיץ.
מתייעצת עם אילנית והיא מנחה אותי להחשיך את הבית ליצור כמו מאורה שקטה להיכנס
לאמבטיה ולתת לדברים לחזור לאט לאט.
עשיתי. חבל שהמים החים היו פושרים. אבל כבר התחלתי להרגיש טוב יותר. ציר כל
רבע שעה חצי שעה בערך.
אחותי מסמסת באופן חשוד. שואלת למי? אין לי כח להתעמק בתשובה. מתברר אחר כך
שסימסה להילה שטיפלה בי מרחוק.
מתחילה לחפש שירים שיעוררו השראה. חשה את האנרגיות שנשלחות אלי לא מתעמקת
מאיפה רק מתמסרת. בכי מפעפע ופורץ מתוכי. בכי משחרר. אחותי מנסה לתמוך מלטפת וקצת
נבהלת מהבכי (חושבת שלא קלטתי : () אני שמחה רק שאני לא לבד.
שומעת את השירים בפלייליסט שהכנתי מראש. בעיקר את השיר שלך. Life is beutifull ממש כמוך.
האנרגיה הרגועה בשירים משתנה בזכות אחותי והבכי שנפרק לשמחה. מוזיקה שמחה
קופצנית וכייפית. נהנת רוקדת מעט. Wake up it’s a beutifull morning!
אולי זה כן יקרה היום? מקווה. קצת פוחדת להתאכזב. הצירים חוזרים לאט לאט.
כבר רוצה את בעלי שבינתיים מתרוצץ לסגירות אחרונות בעסק. 10:15 בעלי חוזר. נפרדים
מאפרת לשלום.
קדיחות הבנאים בחוץ עדיין מערערות אותי ומנסה לחזור להתכנסות פנימה לבועה
שלי.
בודקים אם הכל מסודר בתיק לידה ומתפנים לאהבה.הרבה אהבה. השיטה הישנה עובדת
פלאים ותוך דקות הצירים שלי מצתופפים ונהיים עוצמתיים שאני לא יכולה לדבר. אילנית
הדולנית מופתעת מההתקדמות המהירה ויוצאת לכיוונינו ואנחנו שוקלים ליצור סטרט-אפ
חדש לנשים לזירוז לידות.
כל כך מהר אני מרגשה התקדמות שהחלטנו לא לחכות לאילנית וכבר לצאת לדרך.
הפעם קל"ב יולדת במאיר.
בדרך אילנית פוגשת אותנו ממש דקות אחרי שהתחלנו לנסוע.
מעבירה אותי לרכב שלה.
עכשיו מתחיל משהו שעד היום אין לי מושג איך אפשרי. אילנית נוהגת במהירות
שלא מביישת רכב פשע. אנשים מפנים את הדרך כשאני בצורת סירנה צועקת בצירים עם חלון
פתוח. אילנית לוחצת על נקודות ביד תוך כדי לאלחש את הכאב ומסבירה איך לנשום כדי לא
לקדם את הלידה יותר וגם את ההיסטריה הכללית.
מגיעות הרבה לפני דיאגו שעד היום לא מבין איך זה קרה. (אילנית כנראה נסעה
ממממש מהר)
נכנסות למאיר פנימה. ציר במעלית. ציר בדרך וציר בקבלה. ממלאה מעט פרטים
שיושלמו אחר כך עם דיאגו. (מזל זה החלק השנוא עלי).
מוניטור בשכיבה (אוף). כל ציר זזה ולא מסוגלת לשכב ממש התוצאה מוניטור לא
איכותי. מה שזה לא יהיה.
אילנית מסבירה לי איך לנשום לתוך הציר ולא לזוז כדי שישחררו אותנו משם.
מנסה ממש . איזה סיוט.
פתיחה 5+
בסוף מעבירים אותי לחדרי הלידה למרות המוניטור הלא איכותי. עם תנאי חיבור
רציף למוניטור כל הלידה...יודעת שהכל יסתדר. ממש לא מתרגשת מזה. יש לי את בעלי ואת
אילנית וגם המון מלאכים ששומרים עלי. זה הולך להיות קל.
והנה מקבלת את פני לא פחות מלוריין. המיילדת הכי טבעית ואלופה במאיר. ואיתה
צמודה מתלמדת. איזה כיף שתיים במחיר אחד.
שכחתי שאילנית אמרה לי באחד המפגשים שאם לוריין תיילד אותי אנחנו מסודרות.
והנה בלי שבכלל ביקשתי היא הופיעה.
מהרגע הזה דיאגו הפך למוניטור עומד J אני עומדת והוא מחבר אלי את המוניטור לבטן. אני זזה והוא זז איתי.
אחלה תפקיד.
בינתיים אילנית לוחצת בגב בצירים. ושופכת עלי שמן תפוז לקדם. אני מעווה את
הפרצוץ. רגישות לריחות אבל מבינה את המטרה שמקדשת את זה.
הצירים מתעצמים מבקשת שנבדוק התקדמות וכולם מסרבים. האמת צודקים. לוריין
אומרת כשתרצי ללחוץ תגידי לי.
חושבת בליבי על מה היא מדברת? ללחוץ? זה עוד הרבה זמן.
כל ציר אני יצירתית יותר עם הצעקות. ומתחילה לקרוא לאלמה. "בואי ממי,
בואי כדאי לך" לוריין מתעניינת למה כדאי לה? בציר הבא אני מפרטת. "כולם
מחכים לך אני ואבא שלך והאחים שלך" "ואת תקבלי המון אהבה והמון ציצי רק
בואי כבר"!!!!!
פחד.. תמיד הוא מגיע. אני לוחשת: "אילנית אני פוחדת". "ממה את
פוחדת" היא שואלת. "אני פוחדת למות" "פוחדת שהציר יפרק את כל
הגוף שלי לחתיכות". "תני לפחד מקום. תסכימי להתפרק לחתיכות"
ממלאה את הגוף בפחד ומסכימה גם להתפרק. אמל'ה. זה עובד התקדמות ענקית.
אני עולה למיטה מקבלת כדור פזיו ועל שש מתגלגלת עליו כשאילנית מאחורי
והמוניטור כלומר בעלי לצידי.
באיזה שלב נשכבת על הצד ומתחילה לחוש את הלחץ המוכר והמבורך.
מודיעה.
לוחצת שוכבת על הצד. מחזיקה את
הרגל אלי. (מאיפה הכח?) התופעות של רצון להקיא עם כל לחיצה נזכרת בלידה הראשונה עם
השווארמה והצ'יפס ושמחה שלא אכלתי משהו דומה הבוקר.
לחיצה נוספת ואילנית מעודדת אותי להחזיק את הרגל שוב ככה. אני עייפה עד
מאוד אבל גם ממש רוצה לסיים את זה כבר. מצמידה את הרגל אלי שוב. הראש בהכתרה. שמן
שקדים? כבר אין זמן...פתאום בציר הבא הילדה פשוט נשטפת החוצה על גל של מי
שפיר. לפירנאום שלום. ועוד ציר והילדה
בחוץ. הדגיגה שלי בלעה הרבה מים אבל בהחלט ידעה לרכב על הגל.
שעה 14:00 ואושר גדול. אלמה המהממת מונחת עלי. מחכים שהחבל טבור יפסיק
לפעום וחותכים. נדמה לי שהפעם דיאגו היה אמיץ וחתך.
אלמה ערנית מתבוננת על העולם. בכלל לא מופתעת רק סקרנית, סקרנית, סקרנית.
לידה שלקחה שעתיים מרגע הכניסה לבית היולדות.מהירה קלה ועם תחושת ביטחון
בעצמי.
בניגוד לבנים שלי היא לא מתנפלת על הציצי. עסוקה בלהתבונן וקצת מלקקת. שום
קומנדו זחילה רק טועמת. גברת אמיתית.
אושר גדול שוטף אותי ואת אישי. הורים
בפעם השלישית ואחרונה. הורים לבת. חיכיתי לך כל כך אהובה.
הפעם הורות כמו שרצינו בלי חשבונות והתלבטויות.
סוף סוף אמא ששלמה עם עצמה.
ומשפחה שלמה. זוג הורים שני בנים ובת סליחה וגם תוכי צ'יקו.
