הריון ולידה האישה והאלה

אחרי הלידה השלישית והאחרונה שלי מצאתי את עצמי יושבת במקלחת עם תחושת עצבות.

מתאבלת על הפרידה מהאפשרות לחוות עוד הריון בחיי.

זהו. לא עוד מלאות פנימית רכה. לא עוד תנועות עובר מרגשות מזכירות שנובטים בתוכי חיים. לא עוד צפייה נרגשת לפלא שנולד.

נתתי למים לשטוף את הדמעות. ולאפשר לעצמי את המקום לתחושות שלי.

ואז מתוך ההכלה האישית הגיע תקשור על מהות ההיריון. תקשור מתוך סדרת מסרים שהתחברו לתמונה שלמה אותה אני כותבת לכם היום.

הפלגתי לי למימד אחר כמתבוננת מהצד. לארץ "לעולם לא" כך כיניתי אותה ביני לבין עצמי.

במקום של טבע עם שמש מלטפת וקולות ציפורים יושבות נשים רבות אולי אלפי אולי אפילו מיליוני נשים. לכל אחת תלולית דשא שלה וסביבה ערפל של ענן עוטף כך שאין תחושת צפיפות או המוניות. כל אישה יושבת מסוכלת רגליים מכונסת פנימה מרוכזת בעצמה. ידיה או מונחות על הברכיים בתנוחת מדיטציה או מחבקות את הבטן ההריונית שהן נושאות

ובתוך הבטן עיגול אור זוהר בגודל כדור טניס בערך.

הוא מאיר באורו את האישה מבפנים. פניה מתמלאות רוך נעים. ואלה למעשה לא ההורמונים שאחראים לאור הבוקע מפניה של אישה הרה כאם העובר המאיר עצמו ופעולת היצירה הקוראת בתוכה.

השלווה אופפת את הנשים וחיוך קל נסוך על שפתותיהן.

הנשים ההן הן אלות. הן אינן אנושיות. במקביל כאן בכדור מתרחש תהליך בו לוקח חלק החלק הפיזי. הגוף מתמלא והאישה מתעגלת ככל שהעובר גדל. הגוף כבד ומתנדנד בהליכה. הגוף מתרכך וסוחב את המשקל הנוסף של ההיריון.

האישה שכאן והאישה אלה במימד הנוסף מחוברות. לא רואים זאת אך הן בהחלט מחוברות.

למעשה כאשר אנו רואים אישה הריונית התחושה היא שהיא מרוחקת. שהיא כאן ולא כאן.

זה כי היא נמצאת בשני מימדים בו זמנית. היא אכן אינה נוכחת כאן במלואה.

כאשר מתחילה הלידה אותה אישה-אלה מתכוננת לרדת.

 אוספת את עצמה לכיוון דלת  שמצידה השני יש מדרגות שיורדות ואין רואים את סופם. אותה אישה-אלה לרוב מתמהמהת רגע בפתח כמו נפרדת מהמקום ומשלימה עם סיום הדרך ויורדת במדרגות הארוכות לקראת מפגש עם האישה הפיזית שחווה אותה זמן צירים שהולכים ומתפתחים לאיטם ללידה.

כאשר יש מלווה עם היולדת (במקרה שלי ראיתי את זה עם הדולה שלי אך זאת יכולה להיות גם חברה /אחות שמוגדרת כמלווה.)

אותה אחת ממתינה לה בפתח הדלת ממש בכניסה. היא  אינה יכולה להיכנס פנימה אלה רק להמתין. האישה-אלה מניחה את היד על היד של מלווה ( באופן הזה) והן יורדות במדרגות לאט לאט יחד בדממה והתכוננות לבאות. הן יורדות יד מונחת על יד ולא יד אוחזת יד. מתרגשות ביחד מהבאות. המלווה מתבוננת באישה-אלה הקורנת היורדת בטפיפות איטיות חצי מרחפת ואחריה שובל בד לבן שקוף מתנפנף. שלווה והתרגשות. ובעיקר מיקוד. מיקוד במשימה. שתיהן יודעות מה עומד על הכף-"חיים". הן יורדות כך בדממה והצירים הולכים ומצתופפים ככל שהן קרבות. האישה הארצית נאבקת בכאבה. מתחזקת במלווה ונמצאת בערפול. ערפול כי היא כאן וגם שם.

כבר דובר רבות על הקושי לחוות צירים בעוצמתם. לפי המדע הגוף הפיזי שלנו לא בנוי לעמוד בכאב שכזה. אז מאיפה תעצומות הנפש והגוף לעשות כן.?

התשובה היא ה"אלה". אלה כן יכולה לעמוד בעוצמה כזאת של צירים כי אינה אנושית והיא שנותנת את הכוחות האלה לגוף האנושי. היא שמאפשרת לאישה שנמצאת כאן את הכח. אנחנו למעשה עושות מעשה של בריאה. מעשה של יצירת חיים והוצאתם לעולם. ומי עוד יוצר חיים אם לא אלוהים? אז במלאכה כל כך גבוהה חייבות הנשים (האלה והאישה שכאן) להיות שותפות בדרך.

בשלב האחרון  בין יש המכנים אותו   שלב המעבר שהוא הלידה הפעילה אותה אלה עומדת בסמוך לאישה קצת מעליה ומחכה.

למה היא מחכה? היא מחכה להסכמה. איזה הסכמה? הסכמה של האישה היולדת להיות אלה. להיות אותה אלה/אלוהים באותו הרגע. זה שלב שמלווה בפחד תמיד. ולמה פחד? כי בשלב הזה של ההסכמה האישה רואה את מלואה גודלה. ואם יש משהו שמפחיד אותנו בני האדם יותר מכל זה לראות את גודלנו במלואו. את כל העוצמה הטמונה בנו פשוט נוכחת כל כולה שם.

יש החשות כי לא יעמדו בכך. שיתפרקו. שהגוף שלהן לא יכיל את כל הגודל הזה. את כל העוצמה הזאת. ואז מגיעה ההסכמה.

ההסכמה להיות במלוא עוצמתנו ולהפוך לאלה מביאת חיים גם במחיר של התפרקות טוטלית של הגוף והתפוררות של מי שהכרנו כעצמנו עד היום. זה שלב בו כוחות מנוגדים וחזקים נמצאים בחדר מושכים מצד לצד. הפחד והאהבה וכל קשת הרגשות נמצאים שם במהותם העמוקה ביותר.

 עם ההסכמה מגיע שלב הלחיצות. בשלב הזה אותה אלה שהייתה ממוקמת מעט מעל האישה מתאחדת לחלוטין עם האישה שיולדת היא ממש נכנסת לתוך גופה ונותנת לה את הכח לשחרר את החיים שבראה לעולם. מדובר על כח עצום של לחיצות כדי שזה יקרה.

כח מעל לכח אנוש.

והתינוק יוצא ונשימתו מפלחת את האויר הדומם וחזרנו לכאן. חזרנו להיות אנושיות. האלה עוזבת בדרכה מעלה. אין בה צורך יותר לעת עתה.

הרגע שהשליה יוצאת זה הרגע שנסגר השער באופן סופי. השער שחיבר בין המימד של האלות ההרות לנשים ההריוניות.

ואותה אישה סיימה את הריונה עד הפעם הבאה.

למעשה האלה ממתינה שם במצב שינה/המתנה עד הפעם הבאה שתהיה כניסה להריון והאור יידלק שוב.

ברגע שיצאה השליה והשער נסגר האישה חוזרת לחיות את חייה כבת אנוש במלוא המובן. היא אינה אישה אלה "רק" אישה.

התחושה הזאת שכבר לא מפנים לך את התור ולא ממהרים לתמוך בדרך. נשים רבות תוהות איפה הזוהר הזה שהיה שם? איפה כל האנשים שסבבו סביבי קודם לכן? דווקא כשאת כל כך זקוקה להם עם תינוק קטן.

הסיבה שעזרו ביראה לאישה ההרה שהיית קודם הייתה האלה. את אותה אלה הם ראו משתקפת דרכך. ועכשיו היא במצב שינה אי שם במימד ההוא.

כמו כן לוקח לנשים חודש וחצי לפחות (זמן משכב לידה) כדי לחזור ולנחות באמת בקרקע אחרי מעשה אלוהי זה של הריון ולידה.

אז תנו לעצמכן את הזמן הזה להיות בנחיתה איטית עד שתגיעו לכאן (זה אגב חוסר האיזון שחוות רוב הנשים נוגעות בקרקע לא נוגעות).

את התקשור על הריון ולידה קיבלתי גם במקלחת בזמן האבל שלי על הסיום ובזמן ליווי לידה של אישה יקרה.

זהו תקשור על אישה אמיצה שחיה כאן והסכימה להיות אלה. הוא נכתב במטרה להקל על עוד נשים בעזרת המידע וההבנה של התהליך.

ולעצמי אני אומרת  בעצבות קלה ששוב לא אחזור לפסוע דרך השער הזה כי ימי הבריאה שלי הסתיימו ונותרתי לגדול ולגדל פה כבת אנוש כן, לפעמים זה עדיין מעביר בי צביטה קטנה וכמיהה לאותה "ארץ לעולם לא" ועדיין שמחה על ההזדמנות לחוות זאת ומודה על המידע המופלא שהגיע לידי.



מוסיפה בעקבות שאלות של נשים שפנו אלי. מה קורה בניתוח קיסרי בהקשר של האשה אלה?
הניתוח הוא הרבה פעמים תוצאה של קושי בחיבור לאותה אלה. פחד לחוות את העוצמה המטלטלת הזאת. הסכמה להגיע ללהיות האלוהית, היוצרת, הבוראת חיים. ואז עוזרים לה. (וזה בסדר שעוזרים לפעמים מפחיד וצריך עזרה). 
ברגע הניתוח האלה כמו נשאבת לגוף בבת אחת ומתאחדת עם הגוף. יש חיבור אלוהי אבל הוא נחווה כחד. פעמים רבות יש צורך אחרי הפעולה הניתוחית לעכל את מה שקרה כי הדרגתיות הייתה חסרה.
ואנא חמלה לעצמכן על הקושי להכיל את המעמד. לפעמים נדרשות מספר לידות לכך וזאת אפשרות שלעולם לא נסגרת.

ריפוי

אתמול עברתי הארכת כותרת שזה נשמע שם ממש יפה לפעולה כירורגית בפה.
אז בהחלט הייתי על סף היסטריה טוטלית. ואז גיסתי המדהימה הציעה לי לצייר ציור מרפא.
ישר קפצתי על הרעיון. וזאת הזדמנות להסביר איך ציור כזה נוצר ועובד.

הנחו אותי לקחת ציור ישן שתיכננתי מזמן לשנות אותו.
זה  ציור של מעגלי תבואה (כאלה ציורים בשדות שחייזרים משאירים אחריהם).

התחלתי לצייר. חשתי פחד וכאב ממה שיתרחש בטיפול. התחושה בציור הייתה אדום. אדום כמו דם.

ואז נתבקשתי לרככך. להוסיף צבע כסף שמקרר את האיזור הכואב בתנועות מעגליות.

התחילה להווצר צורה משהו שהזכיר לי פרח במרכז הציור. המשכתי לרככך גם את הכחול מסביב בתנועות מעגליות.

עד שלרגע פתאום נבהלתי כי ראיתי שהופיע לי חייזר מוזר במרכז.

עם מן פה משונה. אתם בטח חושבים שאני רגילה לחייזרים וישויות אבל גם אותי זה מבהיל.

הנחו אותי לא לפחד ממנו. הסבירו שהוא יתמוך בטיפול ובריפוי וזה תפקידו. 

(במקרים רבים חייזרים תומכים בניתוחים עם טכנולוגיות חדישות שאנחנו עוד לא שמענו עליהן כאן בכדור הארץ). 

ואז ההנחיה הבאה הייתה ליצור רשת זהב סביבו. זה גם ירכך גם אותו וגם יתן לי תחושת ביטחון שאני מוגנת. 

זה התחיל מקוים מקווקוים בזהב ואז בקשה להוסיף להם אותם קוים מסביב וליצור ממש צורת רשת. כשבאיזורים מסויימים היה צורך ללחוץ ולהעצים את הקו.

כמו כן הצורה שראיתי כפה של חייזר קודם קיבלה מעט זהב שריכך אותה ופתאום הופיע מולי מן צורת יין ויאנג שמסמלת איזון.

רגועה הלכתי לטיפול השיניים כשהחיזר הזה עולה לי מידי פעם בטיפול.  ואני יודעת שאלה הרגעים שהוא תמך בתהליך.

ומיד כשחזרתי הביתה היה לי צורך לשהות ליד הציור בהתבוננות שקטה. חשה שהתהליך עובד...