ברוב שעות היום (ולפעמים גם בלילה) אני אמא.
אמא לשלושה ילדים קסומים.
הלילה השכבתי את הילדים לישון.
הבכור נרדם לרוב ראשון. פתאום שמעתי קול חלוש קורא לי. נגשתי והוא הסביר.
"הלילה אני יודע שיהייו לי סיוטים".
ידעתי שאם הוא אומר זאת הוא יודע.
מיד חשתי שצמודה אליו ישות נמוכת תדר.
אינני עוסקת בניקוי אנרגיות נמוכות אבל היה צורך וזה הילד שלי..
בעזרת כלי שקבלתי מזמן מרות ווב קריל ובהנחייה שלהמדריכים שלי.
ניתקתי את האנרגיה הזאת מגופו של בני. הנחתי אותה לנוע לתוך צינור אור והופ היא נשאבה למעלה והצינור נסגר.
אני יודעת שזה ישמע מוזר. מודה שאפילו לי זה היה מוזר.
אבל בני הגיב מיד.
הוא נשם עמוק ואמר אני מרגיש טוב יותר.
שיתפתי אותו בתהליך הוא הוסיף שהרגיש ממש קילוף של משהו לא נעים ממנו ואז הוא התרומם באויר.
זה רק אישש את מה שעשיתי.
וכך עם חיוך ונשיקה מאמא נרדם.
הילד השני שלי לעומת זאת שכב במיטה והתחיל לבעוט עם הרגליים. נע וזע ללא הרף.
בשלב מסויים כמעט נשברתי.
אבל אז נזכרתי שהוא ילד אדמה. ומה ילד אדמה צריך כדי להתאזן? מגע!
התחלתי במגע מלטף בגב בידיים וברגליים. אבל זה לא הספיק.
הרגשתי שהוא לא נצא בגוף שלו. דבר שהוא חריג לילד אדמה.
התחלנו נשימות עמוקות כדי להרגיע. איבר איבר הרפנו. כשאני מניחה יד ומקרקעת אותו ואותי.
ממלאת אותנו בחומר וכובד.
ובקשתי ממנו כל פעם שמגיע לו צורך לזוז לנשום עמוק במקום זה לתוך האיבר שרוצה לזוז.
וככה נושמים ונושפים הייתה הקלה. אבל עדיין זה לא הספיק.
קבלתי מסר לשכב עליו. כן, כן. לשכב לידו אבל להשען ממש למעוך אותו מעט.
שירגיש את הכובד וישקע לגוף.
וכך עשיתי.
ולסיום ביקשו ממני עוד דבר אחרון. לומר בקול את הקושי שלו. הקושי: לחזור לבית הספר אחרי חופשת חג נעימה.
אמרתי את זה בקול. מיד הגוף הרפה. הנשימה לעשתה כבדה ותוך רגע או שניים חשתי את הרעד של הגוף כשהוא נכנס לשינה עמוקה.
תודה על כלי התקשור ותודה על ההסכמה שלי להיות קשובה לו.
