אחרי הלידה השנייה כבר היו לי התקפים של אבנים שיצאו מהגוף.
אז הכרתי את התופעה שמתרחשת אצלי רק בהריונות- אבנים בכיס מרה!
כך שלקראת ההיריון השלישי כבר התכוננתי.
קראתי על הנושא ולמדתי שבהריוןבגלל ההורמונים הגוף שלי מעלה את רמת
השומנים בדם למספרים אסטרונומיים כמו 720, 560 ודומה.
כיוון שהתופעה של אבנים בכיס מרה בהריונות מתעצמת כל הריון יותר.
אז רופא הנשים הציע לי לעבור ניתוח מנע לפני הכניסה להריון האחרון ולהוציא את כיס
המרה.
רבים גם יגידו שזה איבר שאין בו ממש צורך וזה ניתוח פשוט. אבל אני הכרזתי
שאני מאוד חוברת לאיבר הזה והוא נשאר. :)
תוך לקיחת הסיכון שיהיו כאבים עוד בהריון ואף חשש לניתוח בזמן ההיריון או
מיד אחרי הלידה.
הגעתי עם המידע הזה לשירה רוזמבויים ששנתה לי את התזונה בצורה כזאת שסוכרים
ופחממות ריקות עשויות מקמח לבן מזון מטוגן ובכלל שמן היו אסורים...בקיצור כל מה שאישה הריונית חושקת בו.
השינוי היה קיצוני.
מצאתי את עצמי מדדה בחנויות טבע
שונות ואוכלת בריא. ממש ממש בריא. עד כדי כך בריא שכל ההיריון העליתי אולי 5.5
ק"ג (כשבכל הריון אחר זה היה קרוב יותר לעליה של 20 ק"ג).
נראיתי טוב. הרגשתי טוב ואכלתי אוכל (אני לא אשקר לא טעים בכלל).
אבל האיום כמו ריחף מעל ראשי והתאפקתי.
אחרי הלידה (שהייתה מעולה וקלילה בדיוק כמו ההריון).
התחילו ההתקפים. השומנים התגבשו בכיס המרה לאבנים. (הסבר יותר מפורט למי שמעניין: רמת שומנים גבוהה כתוצאה מהורמוני ההריון +האטת קצב מערכת העיכול=שומן שעומד בכיס המרה ומתגבש לאבנים).
ההתקף הראשון היה קל יחסית (אם אפשר בכלל לקרוא להתקפים האלה קלים).
התפתלתי וכעשר דקות. זה חלף.
ואז ביקשתי מסר משלי יהושוע (ידעתם שמתקשרות נעזרות במתקשרות אחרות בנושאים
מורכבים?)
אז השאלה הייתה: האם האבנים יצאו או אזדקק לניתוח?
הרגשתי גם שהפעם בניגוד להריון השני שהאבנים גדולות יותר והסיכוי לצאת מזה
נמוך בהרבה.
התשובה הייתה להמשיך בתזונה (מה שעשיתי גם ככה)
לחכות כשבוע ולדעת שזה יתנקה.
ההתקף השני תפס אותי לבד בבית עם שלושה ילדים אחת מהם תינוקת בת חודש בערך.
זה היה התקף כל כך קשה.
מצאתי את עצמי עם תינוקת ישנה במנשא עלי ושני ילדים
ישנים במיטות זוחלת על הרצפה ומתעוותת בכל מיני צורות לא רצוניות.
לחשתי לתינוקת שלי שאני אוריד אותה מהר למיטה ושבבקשה לא תתעורר. וכך היה הורדתי
אותה מהמנשא במהירות ובניגוד לשאר הפעמים היא אפילו לא דרשה לינוק. רק המשיכה
לישון. תודה לאל.
ואז התפנתי לסבול...
כל ההתקף הזה ספרתי את הדקות והתפללתי באלה המילים לאלוהים:
"אלוהים בבקשה עשה שיהיה לי קל". "אני רוצה קל".
המילים יצאו מפי ללא שליטה וחזרתי עליהן שוב ושוב ושוב.
כל ההתקף התפללתי והתפתלתי.
לא בקשתי שיפסק. לא ביקשתי שייעצר. ביקשתי : "קל". כשאני לא באמת יודעת מה
המשמעות של קל.
האם קל הוא ניתוח שיפסיק את זה? האם קל הוא שהן יצאו? האם קל זה שבעלי
יחזור הביתה ולא אהיה לבד?
מי שחווה התקף של אבנים בכיס מרה יודע שלידה ללא אפידורל זה פינטס ליד זה.
(אני יודעת כי עברתי שלוש לידות כאלה).
ושוב מטפסת על הספה ויורדת לרצפה ומתפללת.
אחרי מספר דקות שמעתי את אבי,שאנחנו גרים בסמוך לו, מגיע הביתה. נרגעתי כי
הרגשתי לא לבד. זאת למקרה שאצטרך להגיע לבית החולים או עזרה עם הילדים.
הקלות
התחילה...
אחרי 45 דקות של התקף (כמו שאמרתי ספרתי את הדקות) הגיע השיא והתחלתי להקיא
בלי הפסק. זוכרת לפחות 5 הקאות כאלה רצופות ואז...
נרגע.
לא האמנתי שזה הסתיים כמו שבה. פשוט שקט. והכאב מתפוגג רק הגוף עוד רועד מהחוויה.
כמובן שהקטנה שלי התעוררה לינוק בדיוק באותו הרגע.
שנייה אחרי בעלי שהוזעק נכנס בדלת.
באולטרסאונד שעשיתי יומיים אחרי ראו כיס מרה ריק מאבנים.
שאלתי בפליאה את מפעיל האוטרסאונד אם הוא בטוח? אם לא פספס משהו?
והתשובה היתה כן. ריק לחלוטין!
עשיתי את זה!! האבנים יצאו. זה הפרוש של קל מסתבר. להפטר בפעם אחת מהאבנים האלה ולא לעבור ניתוח.
השילוב בין ההזנה הנכונה של הגוף הפיזי ששמרה עלי וההסכמה המלאה שיהיה לי
קל הובילה לריפוי!
זה אפשרי. ריפוי הוא דבר אפשרי.
באנרגיה היום כל מה שצריך לעשות כדי לקבל ריפוי הוא להסכים לתדר הקלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה