מה לא כתבו על גלעד שליט?

טוב, מה לא כתבו על גלעד שליט? שהוא אכל את זה ולבש את זה וכל פיסת מידע קטנה. רוצה לספר לכם דבר שהתרחש יום לפני שחרורו. אתחיל בווידוי קטן: "אינני צופה בחדשות". זהו אמרתי. אני מרגישה מוצפת באלימות שנשארת איתי ימים רבים אחר כך. מעדיפה לותר. כמובן שהמידע על שובו הקרב של גלעד הגיעה אפילו אלי. ידעתי שהוא אמור להגיע באחד מימיי סוכות. יום לפני הגעתו,מבלי שידעתי על כך, חזרתי לי בלילה מעוד מפגש מוצלח של ציור ותקשור מלאה בתדר האהבה להפתעתי התחלתי לחוש פחד. הפחד היה פחד ממחבלים. שום הגיון לא היה שם. אני נמצאת ברחוב ברעננה כשהסכנה היחדה שאורבת לי זה מקסימום להתקל בברזיה ברחוב או פארק מטופח בדרך אך החרדה מטפסת בתוכי ואני מעיפה מבט שוב ושוב מאחורי כתפי לבדוק שלא מגיע אותו מחבל עם סכין שלופה. ניסיתי להבין עם עצמימה קורה לי? מה מקור הפחד הזה שתקף אותי פתע. שלא תבינו אותי לא נכון אני פחדנית לא קטנה. אני פוחת מכרישים, נחשים, ולפעמים גנבים אבל מחבלים?! זה ממש לא הסגנון שלי. מעולם לא פחדתי ממחבלים. " מה קורה לי?!" תהיתי. הבנתי שזה לא יכול להיות הפחד שלי ואז עלה בראשי "גלעד שליט" התחלתי לחבר את הדברים וניחשתי שמחר האו אמור להגיע. שני משפטים מהרדיו שהדלקתי הבהירו את הכל: אכן גלעד בדרך הביתה. מחר בבוקר הוא מגיע. אז מה זה כל הפחד הזה? זה התדר המתוח והמפוחד ששרר לילה קודם ונאלצתי, בין אם רציתי או לא, לחוש בו. חיכיתי בקוצר רוח שגלד יגיע ויפוגג את המתח. מאז אני ישנה טוב יותר. ברוך הבא גלעד.

ילדים מעולים בלמצוא

בני המתוק מספק לי עבודה רבה. באחד הימים חזר מהחווה החקלאית, מקום אליו הולכים מטעם בית הספר, ללא משקפיו. החווה החקלאית הנו שטח גדול בו מגדלים מיני גידולים וחווים את חווית הגינון. מכל בתי הספר בהוד השרון מגיעים למקום כל יום מספר רב של ילדים. למחרת בבוקר נגשתי למלאכה: מציאת המשקפיים. הרי רכשתי אותם בסכום לא מבוטל ואף השקעתי במיוחד כיוון שהן ללא מסגרת ושקופות לחלוטין. רק כדי שאראה את עיניו הכחולות ניבטות בבהירות מאחוריהן. (בטח יהיה קל למצוא  אותן). הגעתי למקום חיפשתי וחיפשתי. שאלתי וגיששתי וברגע מסויים ניסיתי אפילו את כוחי בתקשור. שום כלום. אף מסר או רמיזה לא הגיעו לאוזני. ממש לפני שהלכתי מיואשת לדרכי שאלתי שוב בתקשור: "האם יש משהו שאני צריכה עוד לעשות"? אז מיהרה התגובה להגיעה: "בקשי מהילדים במקום לחפש, ילדים טובים בלמצוא". ביקשתי ממספר ילדים והלכתי מהמקום. אחרי כמה שעות קבלתי שיחת טלפון נרגשת שהמשקפיים נמצאו. "מי מצא אותם?" שאלתי. "ילדים" חזרה אלי התשובה.

רגע של קרקוע

לאחר שנים של ריחוף במחוזות אחרים. התחלתי תהליך של לנחות בקרקע מתוך ידיעה ברורה שכך יכולת התקשור שלי תהיה יותר יציבה כי אני יותר יציבה ואין כמו לגעת למעלה כשנמצאים בטוח באדמה. יחד עם זאת סרבתי לוותר על המקום הקסום הפייתי שהווה לי מקום בטוח ומגן. בעזרת שלי יהושוע המתקשרת המדהימה בתהליך ארוך רווי התנגדויות נחתתי כאן על הכדור כשכל יום אני מגלה את העולם כמו מחדש. מתרגשת מהצבעים והיופי סביב. התמורה לא איחרה להגיע. כי הרי ידוע שכל דבר אמיץ שאנחנו עושים זוכה לתמורה בהתאם וזה היה מאוד אמיץ! עגיל זהב שאבד מספר ימים קודם לכן בחתונת חברים נמצא מונח מחכה לי בתוך התיק. לצורך הבהרה: לתיק דפנות הסוגרות על הפתח כך שהסכוי שאותו עגיל נשר מאוזני ברגע הקצר שנשאתי אאת התיק מהאוטו למקום וחזרה הוא נמוך למדי. כמו יד נעלמה הניחה אותו מחכה שאגלה ואין מאושרת ממני. ליבי פעם בהתרגשות של תודה כי הרגשתי שזה הגיע לי.