בני המתוק מספק לי עבודה רבה. באחד הימים חזר מהחווה החקלאית, מקום אליו הולכים מטעם בית הספר, ללא משקפיו. החווה החקלאית הנו שטח גדול בו מגדלים מיני גידולים וחווים את חווית הגינון. מכל בתי הספר בהוד השרון מגיעים למקום כל יום מספר רב של ילדים. למחרת בבוקר נגשתי למלאכה: מציאת המשקפיים. הרי רכשתי אותם בסכום לא מבוטל ואף השקעתי במיוחד כיוון שהן ללא מסגרת ושקופות לחלוטין. רק כדי שאראה את עיניו הכחולות ניבטות בבהירות מאחוריהן. (בטח יהיה קל למצוא אותן). הגעתי למקום חיפשתי וחיפשתי. שאלתי וגיששתי וברגע מסויים ניסיתי אפילו את כוחי בתקשור. שום כלום. אף מסר או רמיזה לא הגיעו לאוזני. ממש לפני שהלכתי מיואשת לדרכי שאלתי שוב בתקשור: "האם יש משהו שאני צריכה עוד לעשות"? אז מיהרה התגובה להגיעה: "בקשי מהילדים במקום לחפש, ילדים טובים בלמצוא". ביקשתי ממספר ילדים והלכתי מהמקום. אחרי כמה שעות קבלתי שיחת טלפון נרגשת שהמשקפיים נמצאו. "מי מצא אותם?" שאלתי. "ילדים" חזרה אלי התשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה