תקשור התנהלות אמהות לילדי אדמה

התקשור הגיע בשנת 2010 ורק עכשיו כשילד האדמה שלי כבר בן 4.5 הדברים פתאום כל כך ברורים לי.
להיות אמא לילד אדמה זה להיות מולו בנוכחות וצחוק.

מעבירה את המידע כפי שתוקשר בעזרתה הרבה של חני בונה

 חני: אני חושבת שמה שמעניין אותי לשמוע היום הוא מיקוד על האימהות. גם מה הם יכולים לעשות עם הפחדים שלהם. איך אפשר לעזור להם לאימהות?

ענת: נושא מצוין.  אני אגיד מה שעולה לי פשוט:

ארמגדון: "אימהות אהובות, אתן נראות מבולבלות. זה בסדר. זה בסדר להיות מבולבלות וגם לא לדעת. זה בסדר לא לדעת את הכל  מה אמת מה נכון  תזכרו שאתן אהובות. תזכרו שאתן ילדות שיש לכן תפקיד אבל לא מכביד הוא קורה מאליו. תיהנו, תיהנו עם הילדים. תיהנו ממשחק, מחיבוק. תיהנו מלדבר אתם ותיהנו מההכוונה שלהם. היו נוכחות באשר אתן ודעו כי ידעתם. אינכן יכולות לטעות כשאתן נוכחות. היו מבולבלות. כי זה הנכון. תיהנו מהבלבול ואל תקלו בו ראש היו מבולבלות  ואהובות. מבולבלות ואהובות

אלה הם דברי."

ענת: אני לא בטוחה שזה עזר להן. להיות מבולבלות? עכשיו אני קצת....עכשיו אני מבולבלת.

חני: :אני חושבת שצריך להיות לפני ההנאה מהבלבול –להסכים קבל אותו. ברגע שעולה בלבול לתת לו מקום.

ענת: ליהנות ממנו.

 חני: ליהנות מהבלבול זה שלב יותר מאוחר. לא?

ענת: אני חושבת שברגע שאתה מקבל אותו אתה נהנה ממנו. זה יחד. בעיני.

חני: סוג של למידה  זה הנאה?

ענת: כמו מישהו שמחליק ונופל ואז צוחק. ראיתי כמו מישהו ש....  ומתפוצץ מצחוק. כמו ילד שמתבלבל. זה זה. ילד שמתבלבל. הוא אמר: תהיו ילדות.

חני: את עכשיו עושה את החיבורים.

 ענת: כן. כשראיתי את הבלבול ראיתי שמישהו מתפוצץ מצחוק. הרבה פעמים אני אומרת וואוו, התבלבלתי ואני מתפוצצת מצחוק. הכוונה לבלבול לא לטעות. לצחוק ממנו, ליהנות ממנו.

 חני: אני צריכה דוגמה.

ענת: תקשיבי. נגיד מישהו שאומר את הטקסט שלו לא נכון או בשיחה כשאת אומרת משהו אחר ממה שהתכוונת זה מצחיק. תכניות שלמות מבוססות על בלבול,פספוסים.

חני: מסכימה.

ענת: בעצם נראה לי מה שנאמר זה להיות ילדות עד הסוף. למבוגר יש שם שיחה: אסור לטעות מה יגידו אחרים? לילד אין את זה אוי התבלבלתי. הוא לוקח את זה למקום אחר.

חני: לקחת משהו של טעות ולהפוך אותו לבלבול.   

 ענת: ארמגדון אמר: "אי אפשר לעשות טעות."

חני: אין דבר כזה טעות לא שופטים.

.ענת: אין טעות. ברגע שאתה נוכח אין טעות.

חני: הרבה פעמים אומרים התבלבלתי כשלא נוכחים.

ענת: כן. אבל גם בתוך הנוכחות מותר להתבלבל.

חני: זה קשה. להיות נוכח ולהתבלבל. זה בעצם אומר להיות נוכח חופשי. יש שם חופש.

ענת: כן, אני רואה תמונה של אמא שמשחקת עם הילד שלה. כמו במחבואים וקוקו, לא משחק מוגדר,לא משחק מובנה גם. הלהיות ילדה עד הסוף לשחק וליהנות. בעצם מה שאני מבינה זה להנות עם הילד ולהנות עם עצמך ופשוט לשחק. משהו כל כך פשוט שם.

חני: זה מקל הפשוט הזה.

ענת: אתה לא צריך בכוח להיות ילד. אי אפשר בכוח להיות ילד. אבל כשאתה עם ילד מהר מאד אתה הופך להיות גם ילד. משחק, משתולל ונהנה וזה מה שצריך לעשות עם הילדים האלה. זהו. להיות נוכח להיות ילד. להעביר את הזמן במשחקים ובכיף. אם אני מסכמת זה מה שנאמר אולי במילים האלה זה יותר ברור.

חני: מה צריך לעשות ביחד עם הוראות הפעלה. הוראות ההפעלה אומרות: תשחקו איתם?

ענת: אל תהיו רציניים כל כך. יש כאלה שמאד רציניים כשהם משחקים.

ענת: ראיתי מיטת טיפולים וילד משחק באזור של מיטת טיפולים, ואז אני רוכנת מעליו ואומרת קוקו והוא..  משחק ללא גבולות. הוא רודף אחרי אני רודפת אחריו. צוחקים, מתגלגלים, מדגדגים. אין משחק מובנה. זה נוצר מהרגע. מה שמתאים לאותו הרגע.

לא משחק קופסה. לא משחק קלפים. משחק בלי אמצעים חיצוניים, בלי כללים. מאד מאד חופשי.

חני: אני מרגישה שזה יהיה עוד שלב של התפתחות כי מה שאנשים מבוגרים מכירים זה משחקים מובנים. אין הרבה אנשים שמכירים משחקים לא מובנים. בלי סוג של הנחייה.

ענת: במשחק לא מובנה. אין מנצח ומפסיד. אין תחרות. אין את המקום שמכניס למתח. כמו 2 ילדים שמשחקים. אין להם חוקים. הם רצים בשדה, שמש, רוח. רצים אחד אחרי השני. אולי מתחבאים. הם פשוט נהנים מהרגע אין שום דבר שהוא מעבר. ויכול להיות שהם יגדירו בוא נקטוף פרחים כאלה וכאלה. זה סוג של חוק אפשר להגדיר, אבל הם יצרו אותו באותו הרגע. במשחק קופסה יש חוקים שלא אתה קובע אותם. חיצוניים.

חני: הרעיון הוא להמציא משחקים?                                                                                    

ענת: ליהנות מהרגע. זה לא חייב להיות אפילו משחק. ליהנות מהרגע. יכול להיות שפשוט מדגדגים האחד את השני.  ברגע שנוכחים זה מאד ברור מה צריך לעשות באותו רגע . זה יכול להיות כל דבר. בנוכחות עם צחוק. זה נשמע ברור מאליו. אבל זה לא.

 חני: זה מעלה שאלות.

 ענת: זה מעלה? איזה שאלות זה העלה אצלך?

ענת: אנחנו קרובות לסיום.

חני: אני חושבת במקום אמא שעומד להיוולד לה ונולד לה תינוק והיא נמצאת בתחושת האחריות הזו כלפיו. היא חושבת יותר עליו מאשר על עצמה. איך אמא כזו שרוצה לעשות מה שטוב בשביל הילד שלה איך מזה היא עוברת לתדר אני נהנית עכשיו?

ענת: מפסיקה לחשוב . זו התשובה שעלתה. ברגע שהיא תפסיק לחשוב זה כבר יקרה.

חני: זה מחבר את מה שקורה לאימהות עם מה שאמור לקרות.

ענת הן מקבלות את התדרים האלה. הן מקבלות אותם בהריון, הן מקבלות אותם כי הן נוכחות ליד הילד הכי הרבה. לכן יהיה להן כל כך קל וברור ברגע שהן יהיו קשובות. ברגע שהן נוכחות התדר כבר עושה את העבודה.

חני: ברגע שהן נוכחות הן פתוחות לתדר.

ענת: כן, בכל מקרה הן בתוך התדר לא יעזור. הן כל כך נוכחות ליד התינוק וליד הילד  בהריון ובלידה שהן לא יכולות לא להיות בתדר.

ילד יתחיל קוקו קוקו והן יחזירו לו...  הם יהיו כבר שמה. ומה שהן יצטרכו לעשות זה להמשיך את זה.

 אבל  כן, יכול להיות שהן יתנגדו לתדר ואז יהיו מצבים אחרים אבל כרגע רוב הסיכויים שהתדר כבר נוכח בהם וזה כבר יקרה.

חני: מה שאמרת קודם זה נושא אחר.

 ענת: כן, לכן לא נכנסתי לזה.

חני: עולה לי מבט מודע.

ענת: עולה לי משחק שאפשר להסתכל אחד על השני בעיניים.  כמה זמן אתה יכול להסתכל לי בעיניים. משחק. אני מאמינה שהכל יסתיים בהתפוצצות של צחוק ומשם הכל יהיה יותר קל.

ענת: זה כלי.

חני: כי העיניים זה

 ענת: מאד חזק המבט.

ענת: יש לך עוד שאלה אחת? אנחנו מסיימות.

חני: מה התפקיד שלי?

רואה ערפל הם לא חושפים כרגע. "כרגע לא". זו התשובה שקיבלתי.

חני: יש עוד משהו שאת רוצה לומר?

ענת: אני אומרת להם תודה וגם לך.

חני: תודה. 

נחיתה רכה

כ3 חודשים אחרי לידה. אני עוד נהנית לי מחופשת הלידה והתחילו מסרים שמעירים אותי להתכונן לחזור לטפל. 
כמובן הנחתי אותם בצד . אמרתי שאני נהנית וזה בטח לא הזמן לעצור את הכיף.
אבל המסרים חזרו וחזרו ביתר שאת.
הבנתי שלא אוכל לחמוק מזה. והתכוננתי.
התבקשתי לצייר ציור מתוקשר.
כאשר התחלתי אותו לא קלטתי עד הסוף מה אני מציירת אבל הדברים התבהרו ככל שהציור נמשך.
זה התחיל מגוונים חומים וירוקים ללא ספק קרקע

ואז התחיל להיווצר כדור אש שנופל במהירות לכדור הארץ ממש כמו נפילת מטאור. זה אפילו סחרר אותי. הרגשתי שאני נופלת ומסתחררת לכאן ממש כמו כדור האש.

מיהרתי להוסיף את הענן הסגול שיאפשר האטת קצב הירידה ונחיתה רכה.
אך גם זה לא הספיק
צרפתי מלאכים שיתמכו בי בירידה לקרקע

והתחלתי לנשום. אך גם זה לא הרגיש מספיק עדין ורך עבורי.
אז פשוט הוספתי כנפיים שיוכלו לשלוט במהירות.

וזה הציור המוגמר.
התבקשתי לתלות אותו ולהתבונן בו יום יום.

התחלתי לחשוב למה הירידה הזאת? איפה אני נמצאת שאני צריכה לרדת באופן הזה לכדור הארץ ??
ואז התבהר לי.
בתקשור אשה אלה שקבלתי על הלידה (הנה לינק אליו http://anat-kedem.co.il/%D7%94%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%94/)

כדי ללדת יש לעלות למימד בו נמצאת האלה ולהביא אותה לכאן. לאט לאט אחרי הלידה אנו מתחברות חזרה למקום האנושי שבנו לחלק של האשה ומשחררות את האלה לדרכה עד ההריון הבא.
כדי שאוכל לטפל באנשים אני צריכה להיות בקרקע ולשם כך היה עלי לחזור לכאן לכדור.
אם לא הייתי מציירת לא היה לי מושג עד כמה גבוה הייתי.
אני משתפת בזה כי חשוב שתדענה הנשים שחוסר האיזון והנחיתה הלא תמיד רכה הם חלק מלהיות אותה אלה בלידה.
יש עלייה,,יש קתרזיס רגע של עוצמה גדולה ואז ...
הרבה פעמים אנחנו מרגישות שאבדנו את הקסם וזה נכון אנחנו שוב בנות אדם, אנושיות ללא התוספת האלוהית. הטלטלה גדולה ולעיתים מובילה לדכדוך ובכי. אי שקט וסחרור.
אם גם אתן חוויתן משהו כזה בערך כ 4 חודשים אחרי הלידה.
 אולי תמצאו את ההסבר הזה מסדר דברים עבורכן.
שתהיינה נחיתות רכת עד כמה שניתן לכולנו.

ילדי השלום 2015-2020

29.92014

ילדי השלום 2015-2020

ילדי  השלום היקרים מפז כבר כאן.

זה הזמן להתכנס ולהקשיב לקול המיית הלב. לקול העמוק בתוככם הקורא לכם לשוב פנימה,הביתה.

למקום ממנו הגעתם-עצמכם.

הם מגיעים בקבוצות אשכולות אשכולות כמו פרות בשלים של סוף הקיץ.

הם מגיעים עם שירה פנימית של המיית הלב .

הם ממחברים אותנו לקול הזה בתוכינו.

ילדי השלום היקרים מפז כבר כאן.

דרכם היא דרך השלום אך אל תתלו בהם את הצפייה לעשותו.

יש לנו בני האדם נטייה להטיל את אחריותינו חוצה. מישהו יביא שלום. שמישהו יעשה אותו כבר?!

אך זוהי אחריות שלנו בלבד להוציאו מהכח את הפועל.

מה זה אומר?

ילדי השלום מגיעים עם תדר של שלום פנימי בתוכם.

הם מפיצים את האנרגיה הזאת לכל דורש.

על מנת להבין מהו אותו שלום? נדבר רגע על ילדיה האהבה ודרך פעולתם

ילדי האהבה שהגיעו בסוף 2012-2015 מילאו אותנו באהבה עד אין סוף. כל כך גדשנו מאהבה שלא נותר מקום לשום דבר אחר מלבדה. ואז המיותר והישן צף לו למעלה והתנקה. זה היה תהליך אישי ומדיני.

ברמה האישית התנקנו מאמונות מגבילות. דהרנו לעבר היעוד והגשמה והתחברנו לקלות.

ברמה המדינית משטרים דיקטטורים נפלו. (לוב,מצריים) מלחמות צפו החוצה. סוריה, דאע"ש בעירק וגם בארצנו הקטנטונת מלחמה. כל אלה הם הצפות של הלא מדויק של הישן שצריך לצאת/לזוז/להשתנות.

 הרי לא היה ניתן שיתפספס משהו כל כך לא מדויק כמו צורת החיים בין ישראלים ופלסטינאים מבלי שיצא קול שיצעק את זה החוצה. וזה היה הקול הזה.. הקול שאמר שימו לב יש פה בעיה. יש משהו ששקע ונשכח אבל הוא טרם דויק עד סופו. הוא טרם נפתר. (ואין שום קשר לאמונה פוליטית כזו או אחרת).

ומתוך אותה צעקה לא נותרה ברירה אלה לשאול שאלות ולחשוב על פתרון.

עכשיו יש שיגידו שטרם נמצא פתרון כזה. שהמלחמה הייתה מיותרת. אבל נזכיר לכם כמובן שמדובר באנרגיית אהבה שמציפה את הישן החוצה על מנת להתנקות.זה שלב ההדפה. ההבאה למודעות. בדיוק זאת הסיבה שמגיעים ילדי השלום היום. לשלב הבא.

ומה הוא השלב הבא?

אחרי ההצפה וההבאה של הדברים למודעות הגיע הרגע להשכין שלום.

האם מדובר בשלום בין מדינות? התשובה היא גם.

ואיך נגיע לשלום המיוחל?

התשובה היא הסכמה.

הסכמה שתתחיל מהסכמה לשלום פנימי עם עצמינו.

שלום זוגי עם בני/בנות זוגינו.

שלום משפחתי מתוך הבית במשפחתינו הקטנה והגדולה.

כולנו נבוא עם הסכמה לשלום בתוכינו.

האגו שמעכב את השלום ירד ושקט ישכון על הארץ 40 שנה.

אז נשמע קל נכון? וזה אכן קל!

כל מה שצריך הוא להסכים להשכין שלום בתוכינו ושלום בביתנו.

אז מה עצר את זה עד היום?

הנטייה האנושית לריב עם עצמינו.

היו בחמלה לטעויות

חבקו את עצמכם,מחו את הדמעות. וסלחו

סלחו מתוך לבכם. סלחו והדהדו את תדר הסליחות. סליחה,סליחה, סליחה..

התקשור מגיע בימים אלה. ימים של סליחה בעם. הזדמנות לסליחה בין אדם לאלוהיו. ומי הוא אותו אלוהיו? אלוהיו הנו האלוהים אשר בתוך תוכינו. ההשלמה עם מי שאנחנו גם מהמקום האנושי תוביל אותנו לחיבור למקום האלוהי. כי הרי בכל אחד יש את האלוהים שהינו הוא. וזאת הסליחה האמיתית.

אז ילדי השלום האהובים מה הם עושים?

הם באים עם מטרה להשכין שלום. הם יעוררו את הצורך בשלום סביבם בדרכים שונות ואנו צריכים להיות ערניים לכך.

אם בזוגיות אנו נוטים לריב על חינוך ילדינו. אותו ילד/ה ידרשו בלי מילים שזה יפסק.  ואתם תמצאו את הדרך לעשות לזה סוף.

הם ילדים שמחים במהותם זאת אינה שמחה המתגלגלת החוצא. זאת שמחה מובנית מאוזנת בפנים.

עיניהם חכמות ומתבוננות כמו אדם בוגר שמבין ויודע ומתוך השקט שלו מספיק המבט כדי להזכיר לנו סביבו מה נכון לעשות.

הם אינם לוחמניים מטבעם או צעקניים כמו ילדי האדמה. הם אינם דורשניים כמו ילדי האהבה.

הם דורשים בהחלט אבל עושים זאת עם שקט פנימי.

דרישה שקטנה חזקה פי כמה מדרישה של צעקה.

הם כאן כדי שניקח את מה שנוכל מהם. בזבוז יהיה לפספס מתנה כל כך גדולה כמו שלום פנימי.

נחווה בחברתם צורך בשקט פנימי.

כשזה לא יהיה אנחנו נרגיש את חוסר האיזון מצידם.

כדי להחזירם לאיזון ושקט יהיה צורך להחזיר את עצמינו לשם.

לדוגמא: זה יכול להתבטא בחוסר שינה. והשינה הרגועה והשלווה ואוסיף המיוחלת תגיע כשלנו תהיה שלווה ורוגע.

מילותיהם יהיו קצרו וחכמות. כמו מורה המלמד את הדרך. משל יזרקו משפט שישאיר אתכם פעורי פה ואז יחזרו בקלילות למשחק.

מראם מושך ביופיו. שיער ראשם רך.

קולם נעים. עליזות שזורה בו.

תנועתם מדלגת. אך אין זו קופצנית ופרועה.

גופם מוצק במידה בינונית.

יכולות הטיפול בהם גדלות.

אין צורך לגעת בהם כמו ילדי האהבה כדי לחוות את התדר  רק להיות בנוכחותם בשקט. כי רק דרך השקט שומעים את המילים.

יש סביבם הילה שהולכת איתם לכל מקום. הילה מוארת ויפה עוטפת ושומרת על עדינותם.

אין להתבלבל הם אינם קריסטלים למרות שניתן יהיה לחשוב כך בגלל הרגישות והעדינות. הם אינם באים עם קושי ויוצאים מאיזון מכל דבר. הם באים ממקום של כח. היציאות שלהם מאיזון מגיעות מתוך בחירה!!!

הם רוצים ללמד את השיעור של השלווה. והם יחדדו אצלנו את הצורך לכך.

גופם רגיש אך אינו פגיע. רגיש לתנודות אנרגטיות אבל לא נשבר.

יש מסת חומר מספיקה להתמודד עם החיים בקלות. וזאת שוב בניגוד לילדי הקריסטל שבאים עם ריחוף וחומר דל בגוף.

הם נוכחים ובמקביל מחוברים למעלה.  והחיבור הרוחני מורגש. רואים כי יש להם נשמה יתרה. שיש אור גדול סביבם שעולה אל על.

חשים את החכמה העתיקה בהם. אך זאת מבלי שהמקום של הילדי יפגע. כלומר הם יודעים גם להיות גם ילדים וגם לומר משפטים עמוקים.

הם מנחים את הדרך מבלי שזה יוביל לכבדות.

להפך קלות שקט וחכמה הם מאפייניהם.

נוכחות רכה ואוהבת עם שובבות קלה.

אז מה אנחנו רוצים ממכם?

פרסו את ידיכם לצדדים בהסכמה. בואו פתוחים. הקשיבו לקולם השקט שאומר בלי מילים שלום פנימי מגיע מבית.

זה המפתח לשלום עולמי אבל אנחנו יודעים שהקצב נקבע על ידכם.

רק היו ב ה ס כ מ ה .

עד מתי יגיעו?

עוד לא ברור לחלוטין סביבות 2020 אמור להסתיים התהליך.

נשמה ונשימה.

יצא לי להתקל כבר כמה פעמים במקרים של הפסקת נשימה אצל תינוקות קטנים. 
אני מביאה זוית רוחנית לנושא.
חשוב שכמה שיותר יחשפו למידע. 
(כמובן שבעת הצורך יש לגשת לרופא). 

ילדים עד גיל שנה נשמתם (הנשמה שלהם) עוד לא יציבה בגוף.
היא לעיתים יוצאת ונכנסת לגוף בעיקר בזמן שינה.
ככל שעוברים החודשים היא הולכת ומתייצבת בגוף.
וכיוון שכך בגילאים צעירים (בחודשים הראשונים) הגוף אינו מסונכרן טוב מבחינת המקצב שלו.
כלומר יש רגעים שהתינוק שוכח לנשום. ממש כך.
לינה משותפת צמודה לתינוק מאפשרת לו להסתנכרן עם הנשימה של ההורה.
הוא שומע את ההורה שואף ונושף ומתאים עצמו לכך.
לפעמים אפילו ישן על חזה וממש חווה את תנועת בעליה והירידה בזמן הנשימה.

בלילה יש חשיבות גדולה יותר לשינה עם התינוק כיוון שהשינה עמוקה יותר והסיכוי שתהיה נדידה של הנשמה החוצא ובלבול נשימה גדול יותר. אם תשימו לב ההוראה של משרד הבריאות להשכיב על הגב בחודשים הראשונים כדי למנוע מוות בעריסה נובעת מהצורך לא לאפשר לתינוק לשקוע בשינה עמוקה. בדיוק אותה שינה שתארתי בלילה.

כמו כן במהלך היום אנחנו ההורים בעירנות גבוהה יותר. ניגשים קשובים בודקים.

יש פעמים שהתינוקות הרכים נרדמים עלינו בידיים במנשא בייחוד בחודשים שהם ממש פצפונים. גם זה בסדר. אבל הדגש העיקרי הוא על שנת הלילה.

בקשר לגלגולים וטעויות אספר על בעלי שחווה מוות בעריסה בתור תינוק ואמא שלו חשה צורך לגשת לבדוק אם הוא נושם... וטוב שכך.

היא מצאה אותו מחוסר נשימה.

רצה איתו בידיים מטלטלת וצועקת בשמו עד שהוא חזר לנשום. כמובן נבדק על ידי רופא מיד אחר כך ולא היה סימן לבעייה.

אז מה שקרה בפועל איך שאני רואה את זה. המדריכים/מלאכים הזעיקו את אימו והיא הייתה מספיק קשובה לעשות זאת וזה מה שהציל אותו.

 אז נכון הוא לא היה אמור לסיים את חייו. ודאגו שם למעלה שגם כך יקרה אבל..קורים מקרים. חלקם באמת היו מתוכננים וחלקם ניתן היה למנוע...קשה לשים את האצבע איזה מקרה זה יכול היה להמנע ואיזה היה מכתוב כחל מהתוכנית הגבוהה של אותה נשמה.

לכן ההמלצה שלי לעשות את המקסימום כדי למנוע מצב של הפסקת נשימה בתינוקות וכל השאר שייך ללמעלה...

אני כותבת את הדברים על מנת להעביר מידע . לא כדי להטיף ללינה משותפת.

כוחו של ריפוי הגוף

אחרי הלידה השנייה כבר היו לי התקפים של אבנים שיצאו מהגוף.

אז הכרתי את התופעה שמתרחשת אצלי רק בהריונות- אבנים בכיס מרה!

כך שלקראת ההיריון השלישי כבר התכוננתי.

קראתי על הנושא ולמדתי שבהריוןבגלל ההורמונים הגוף שלי מעלה את רמת השומנים בדם למספרים אסטרונומיים כמו 720, 560 ודומה.

כיוון שהתופעה של אבנים בכיס מרה בהריונות מתעצמת כל הריון יותר.

אז רופא הנשים הציע לי לעבור ניתוח מנע לפני הכניסה להריון האחרון  ולהוציא את כיס המרה.

רבים גם יגידו שזה איבר שאין בו ממש צורך וזה ניתוח פשוט. אבל אני הכרזתי שאני מאוד חוברת לאיבר הזה והוא נשאר. :)

תוך לקיחת הסיכון שיהיו כאבים עוד בהריון ואף חשש לניתוח בזמן ההיריון או מיד אחרי הלידה.

הגעתי עם המידע הזה לשירה רוזמבויים ששנתה לי את התזונה בצורה כזאת שסוכרים ופחממות ריקות עשויות מקמח לבן  מזון מטוגן ובכלל שמן היו אסורים...בקיצור כל מה שאישה הריונית חושקת בו.

השינוי היה קיצוני. 

 מצאתי את עצמי מדדה בחנויות טבע שונות ואוכלת בריא. ממש ממש בריא. עד כדי כך בריא שכל ההיריון העליתי אולי 5.5 ק"ג (כשבכל הריון אחר זה היה קרוב יותר לעליה של 20 ק"ג).

נראיתי טוב. הרגשתי טוב ואכלתי אוכל (אני לא אשקר לא טעים בכלל).

אבל האיום כמו ריחף מעל ראשי והתאפקתי.

אחרי הלידה (שהייתה מעולה וקלילה בדיוק כמו ההריון).

התחילו ההתקפים. השומנים התגבשו בכיס המרה לאבנים. (הסבר יותר מפורט למי שמעניין: רמת שומנים גבוהה כתוצאה מהורמוני ההריון +האטת קצב מערכת העיכול=שומן שעומד בכיס המרה ומתגבש לאבנים).

ההתקף הראשון היה קל יחסית (אם אפשר בכלל לקרוא להתקפים האלה קלים). התפתלתי וכעשר דקות. זה חלף.

ואז ביקשתי מסר משלי יהושוע (ידעתם שמתקשרות נעזרות במתקשרות אחרות בנושאים מורכבים?)

אז השאלה הייתה: האם האבנים יצאו או אזדקק לניתוח?

הרגשתי גם שהפעם בניגוד להריון השני שהאבנים גדולות יותר והסיכוי לצאת מזה נמוך בהרבה.

התשובה הייתה להמשיך בתזונה (מה שעשיתי גם ככה)

 לחכות כשבוע ולדעת שזה יתנקה.

ההתקף השני תפס אותי לבד בבית עם שלושה ילדים אחת מהם תינוקת בת חודש בערך.

זה היה התקף כל כך קשה.

מצאתי את עצמי עם תינוקת ישנה במנשא עלי ושני ילדים ישנים במיטות זוחלת על הרצפה ומתעוותת בכל מיני צורות לא רצוניות.

לחשתי לתינוקת שלי שאני אוריד אותה מהר למיטה ושבבקשה לא תתעורר. וכך היה הורדתי אותה מהמנשא במהירות ובניגוד לשאר הפעמים היא אפילו לא דרשה לינוק. רק המשיכה לישון. תודה לאל.

ואז התפנתי לסבול...

כל ההתקף הזה ספרתי את הדקות והתפללתי באלה המילים לאלוהים:

"אלוהים בבקשה עשה שיהיה לי קל". "אני רוצה קל".

המילים יצאו מפי ללא שליטה וחזרתי עליהן שוב ושוב ושוב.

כל ההתקף התפללתי והתפתלתי.

לא בקשתי שיפסק. לא ביקשתי שייעצר. ביקשתי : "קל". כשאני לא באמת יודעת מה המשמעות של קל.

האם קל הוא ניתוח שיפסיק את זה? האם קל הוא שהן יצאו? האם קל זה שבעלי יחזור הביתה ולא אהיה לבד?

מי שחווה התקף של אבנים בכיס מרה יודע שלידה ללא אפידורל זה פינטס ליד זה. (אני יודעת כי עברתי שלוש לידות כאלה).

ושוב מטפסת על הספה ויורדת לרצפה ומתפללת.

אחרי מספר דקות שמעתי את אבי,שאנחנו גרים בסמוך לו, מגיע הביתה. נרגעתי כי הרגשתי לא לבד. זאת למקרה שאצטרך להגיע לבית החולים או עזרה עם הילדים. 

הקלות התחילה...

אחרי 45 דקות של התקף (כמו שאמרתי ספרתי את הדקות) הגיע השיא והתחלתי להקיא בלי הפסק. זוכרת לפחות 5 הקאות כאלה רצופות ואז...

נרגע.

לא האמנתי שזה הסתיים כמו שבה. פשוט שקט. והכאב מתפוגג רק הגוף עוד רועד מהחוויה.

כמובן שהקטנה שלי התעוררה לינוק בדיוק באותו הרגע.

שנייה אחרי בעלי שהוזעק נכנס בדלת.

באולטרסאונד שעשיתי יומיים אחרי ראו כיס מרה ריק מאבנים.

שאלתי בפליאה את מפעיל האוטרסאונד אם הוא בטוח? אם לא פספס משהו?

והתשובה היתה כן. ריק לחלוטין!

עשיתי את זה!! האבנים יצאו. זה הפרוש של קל מסתבר. להפטר בפעם אחת מהאבנים האלה ולא לעבור ניתוח.

השילוב בין ההזנה הנכונה של הגוף הפיזי ששמרה עלי וההסכמה המלאה שיהיה לי קל הובילה לריפוי!

זה אפשרי. ריפוי הוא דבר אפשרי.

באנרגיה היום כל מה שצריך לעשות כדי לקבל ריפוי הוא להסכים לתדר הקלות.

הכל אני יכול בחופש הגדול

החלפתי יומן.

זה אומר שהעברתי את כל הדברים כל הדברים שכתבתי ביומן הישן לחדש והתחלתי להתנהל איתו.

העברתי את כל הדברים מלבד אחד...טיפול שנקבע להיום בבוקר!
אך אבוי, בגלל זה עשיתי דבל בוקינג להיום!
משמע קבעתי שתי מטופלות לאותה השעה.
ואם זה לא מספיק הגדלתי לעשות ולא קבעתי עם הבייביסיטר להגיע למפגש הזה וגם לא לשאר מפגשי השבוע.

אפשר להאשים את החופש הגדול שעוד רגע מסתיים. את העומס הגדול של הטיפולים. או את השילוב של שניהם. אבל עובדה זאת עובדה. זה מצב מאוד לא נעים.
אממה אמרתי שמורה?
אתמול בערב מטופלת אחת הודיעה לי שהיא חולה אז דחינו את המפגש.
כמובן מיד שלחתי הודעה לבייביסיטר שלא תבוא ואז התגלה שבעצם לא קבענו כלל להיום ויותר גרוע מזה לא קבעתי איתה לכל השבוע שהוא מלא מפגשים!!! העניין סודר מיידית.
בבוקר גיליתי שלמטופלת השנייה, שכלל לא זכרתי שקבענו, גם לא מסתדר מפגש.
אז גם אותו דחינו.
וכך ניצלתי ללא ספק מאי נעימות מהגדולות שיכולתי לחוות.
תודה ליושבים למעלה שממש הצילו לי את הטוסיק מפדיחה מתמשכת.

טלפון שבור

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!
זאת הפעם השלישית שנשבר לי המסך בחודש וחצי.
אי אפשר לומר שזה משהו קבוע שאני עושה. למעשה זאת הפעם הראשונה ב שלוש שנים שזה קורה לי.
ומה אומרת מתקשרת על זה?
מה המסר???
ואז אני נזכרת שהמסך ריצד וכבה לי גם בין שבר לשבר ושהיה מסר. והמסר אמר: לא לתקשר לאנשים בימים שאני לא עובדת.
 ואני? ב ר ו ר שאני מקשיבה (לא).
אז רק שאלה להיא וההוא שניה מברר וזה רגע לעשות והופ מילאתי את הימים בעוד ועוד תקשורים שהם קצרצרים ובעיקר מצתברים.
ולמי אני לא מקשיבה? למסרים עבורי.
ושוב כבה המסך וסימן ענת תורידי הילוך ושוב אני בשלי עדיין בטורבו.
אז לקח רק שלוש פעמים עד שהפנמתי.
אני מתקשרת רק בימים שנקבעו וזמן אחר מוקדש למשפחה וחברים.

הריון ולידה האישה והאלה

אחרי הלידה השלישית והאחרונה שלי מצאתי את עצמי יושבת במקלחת עם תחושת עצבות.

מתאבלת על הפרידה מהאפשרות לחוות עוד הריון בחיי.

זהו. לא עוד מלאות פנימית רכה. לא עוד תנועות עובר מרגשות מזכירות שנובטים בתוכי חיים. לא עוד צפייה נרגשת לפלא שנולד.

נתתי למים לשטוף את הדמעות. ולאפשר לעצמי את המקום לתחושות שלי.

ואז מתוך ההכלה האישית הגיע תקשור על מהות ההיריון. תקשור מתוך סדרת מסרים שהתחברו לתמונה שלמה אותה אני כותבת לכם היום.

הפלגתי לי למימד אחר כמתבוננת מהצד. לארץ "לעולם לא" כך כיניתי אותה ביני לבין עצמי.

במקום של טבע עם שמש מלטפת וקולות ציפורים יושבות נשים רבות אולי אלפי אולי אפילו מיליוני נשים. לכל אחת תלולית דשא שלה וסביבה ערפל של ענן עוטף כך שאין תחושת צפיפות או המוניות. כל אישה יושבת מסוכלת רגליים מכונסת פנימה מרוכזת בעצמה. ידיה או מונחות על הברכיים בתנוחת מדיטציה או מחבקות את הבטן ההריונית שהן נושאות

ובתוך הבטן עיגול אור זוהר בגודל כדור טניס בערך.

הוא מאיר באורו את האישה מבפנים. פניה מתמלאות רוך נעים. ואלה למעשה לא ההורמונים שאחראים לאור הבוקע מפניה של אישה הרה כאם העובר המאיר עצמו ופעולת היצירה הקוראת בתוכה.

השלווה אופפת את הנשים וחיוך קל נסוך על שפתותיהן.

הנשים ההן הן אלות. הן אינן אנושיות. במקביל כאן בכדור מתרחש תהליך בו לוקח חלק החלק הפיזי. הגוף מתמלא והאישה מתעגלת ככל שהעובר גדל. הגוף כבד ומתנדנד בהליכה. הגוף מתרכך וסוחב את המשקל הנוסף של ההיריון.

האישה שכאן והאישה אלה במימד הנוסף מחוברות. לא רואים זאת אך הן בהחלט מחוברות.

למעשה כאשר אנו רואים אישה הריונית התחושה היא שהיא מרוחקת. שהיא כאן ולא כאן.

זה כי היא נמצאת בשני מימדים בו זמנית. היא אכן אינה נוכחת כאן במלואה.

כאשר מתחילה הלידה אותה אישה-אלה מתכוננת לרדת.

 אוספת את עצמה לכיוון דלת  שמצידה השני יש מדרגות שיורדות ואין רואים את סופם. אותה אישה-אלה לרוב מתמהמהת רגע בפתח כמו נפרדת מהמקום ומשלימה עם סיום הדרך ויורדת במדרגות הארוכות לקראת מפגש עם האישה הפיזית שחווה אותה זמן צירים שהולכים ומתפתחים לאיטם ללידה.

כאשר יש מלווה עם היולדת (במקרה שלי ראיתי את זה עם הדולה שלי אך זאת יכולה להיות גם חברה /אחות שמוגדרת כמלווה.)

אותה אחת ממתינה לה בפתח הדלת ממש בכניסה. היא  אינה יכולה להיכנס פנימה אלה רק להמתין. האישה-אלה מניחה את היד על היד של מלווה ( באופן הזה) והן יורדות במדרגות לאט לאט יחד בדממה והתכוננות לבאות. הן יורדות יד מונחת על יד ולא יד אוחזת יד. מתרגשות ביחד מהבאות. המלווה מתבוננת באישה-אלה הקורנת היורדת בטפיפות איטיות חצי מרחפת ואחריה שובל בד לבן שקוף מתנפנף. שלווה והתרגשות. ובעיקר מיקוד. מיקוד במשימה. שתיהן יודעות מה עומד על הכף-"חיים". הן יורדות כך בדממה והצירים הולכים ומצתופפים ככל שהן קרבות. האישה הארצית נאבקת בכאבה. מתחזקת במלווה ונמצאת בערפול. ערפול כי היא כאן וגם שם.

כבר דובר רבות על הקושי לחוות צירים בעוצמתם. לפי המדע הגוף הפיזי שלנו לא בנוי לעמוד בכאב שכזה. אז מאיפה תעצומות הנפש והגוף לעשות כן.?

התשובה היא ה"אלה". אלה כן יכולה לעמוד בעוצמה כזאת של צירים כי אינה אנושית והיא שנותנת את הכוחות האלה לגוף האנושי. היא שמאפשרת לאישה שנמצאת כאן את הכח. אנחנו למעשה עושות מעשה של בריאה. מעשה של יצירת חיים והוצאתם לעולם. ומי עוד יוצר חיים אם לא אלוהים? אז במלאכה כל כך גבוהה חייבות הנשים (האלה והאישה שכאן) להיות שותפות בדרך.

בשלב האחרון  בין יש המכנים אותו   שלב המעבר שהוא הלידה הפעילה אותה אלה עומדת בסמוך לאישה קצת מעליה ומחכה.

למה היא מחכה? היא מחכה להסכמה. איזה הסכמה? הסכמה של האישה היולדת להיות אלה. להיות אותה אלה/אלוהים באותו הרגע. זה שלב שמלווה בפחד תמיד. ולמה פחד? כי בשלב הזה של ההסכמה האישה רואה את מלואה גודלה. ואם יש משהו שמפחיד אותנו בני האדם יותר מכל זה לראות את גודלנו במלואו. את כל העוצמה הטמונה בנו פשוט נוכחת כל כולה שם.

יש החשות כי לא יעמדו בכך. שיתפרקו. שהגוף שלהן לא יכיל את כל הגודל הזה. את כל העוצמה הזאת. ואז מגיעה ההסכמה.

ההסכמה להיות במלוא עוצמתנו ולהפוך לאלה מביאת חיים גם במחיר של התפרקות טוטלית של הגוף והתפוררות של מי שהכרנו כעצמנו עד היום. זה שלב בו כוחות מנוגדים וחזקים נמצאים בחדר מושכים מצד לצד. הפחד והאהבה וכל קשת הרגשות נמצאים שם במהותם העמוקה ביותר.

 עם ההסכמה מגיע שלב הלחיצות. בשלב הזה אותה אלה שהייתה ממוקמת מעט מעל האישה מתאחדת לחלוטין עם האישה שיולדת היא ממש נכנסת לתוך גופה ונותנת לה את הכח לשחרר את החיים שבראה לעולם. מדובר על כח עצום של לחיצות כדי שזה יקרה.

כח מעל לכח אנוש.

והתינוק יוצא ונשימתו מפלחת את האויר הדומם וחזרנו לכאן. חזרנו להיות אנושיות. האלה עוזבת בדרכה מעלה. אין בה צורך יותר לעת עתה.

הרגע שהשליה יוצאת זה הרגע שנסגר השער באופן סופי. השער שחיבר בין המימד של האלות ההרות לנשים ההריוניות.

ואותה אישה סיימה את הריונה עד הפעם הבאה.

למעשה האלה ממתינה שם במצב שינה/המתנה עד הפעם הבאה שתהיה כניסה להריון והאור יידלק שוב.

ברגע שיצאה השליה והשער נסגר האישה חוזרת לחיות את חייה כבת אנוש במלוא המובן. היא אינה אישה אלה "רק" אישה.

התחושה הזאת שכבר לא מפנים לך את התור ולא ממהרים לתמוך בדרך. נשים רבות תוהות איפה הזוהר הזה שהיה שם? איפה כל האנשים שסבבו סביבי קודם לכן? דווקא כשאת כל כך זקוקה להם עם תינוק קטן.

הסיבה שעזרו ביראה לאישה ההרה שהיית קודם הייתה האלה. את אותה אלה הם ראו משתקפת דרכך. ועכשיו היא במצב שינה אי שם במימד ההוא.

כמו כן לוקח לנשים חודש וחצי לפחות (זמן משכב לידה) כדי לחזור ולנחות באמת בקרקע אחרי מעשה אלוהי זה של הריון ולידה.

אז תנו לעצמכן את הזמן הזה להיות בנחיתה איטית עד שתגיעו לכאן (זה אגב חוסר האיזון שחוות רוב הנשים נוגעות בקרקע לא נוגעות).

את התקשור על הריון ולידה קיבלתי גם במקלחת בזמן האבל שלי על הסיום ובזמן ליווי לידה של אישה יקרה.

זהו תקשור על אישה אמיצה שחיה כאן והסכימה להיות אלה. הוא נכתב במטרה להקל על עוד נשים בעזרת המידע וההבנה של התהליך.

ולעצמי אני אומרת  בעצבות קלה ששוב לא אחזור לפסוע דרך השער הזה כי ימי הבריאה שלי הסתיימו ונותרתי לגדול ולגדל פה כבת אנוש כן, לפעמים זה עדיין מעביר בי צביטה קטנה וכמיהה לאותה "ארץ לעולם לא" ועדיין שמחה על ההזדמנות לחוות זאת ומודה על המידע המופלא שהגיע לידי.



מוסיפה בעקבות שאלות של נשים שפנו אלי. מה קורה בניתוח קיסרי בהקשר של האשה אלה?
הניתוח הוא הרבה פעמים תוצאה של קושי בחיבור לאותה אלה. פחד לחוות את העוצמה המטלטלת הזאת. הסכמה להגיע ללהיות האלוהית, היוצרת, הבוראת חיים. ואז עוזרים לה. (וזה בסדר שעוזרים לפעמים מפחיד וצריך עזרה). 
ברגע הניתוח האלה כמו נשאבת לגוף בבת אחת ומתאחדת עם הגוף. יש חיבור אלוהי אבל הוא נחווה כחד. פעמים רבות יש צורך אחרי הפעולה הניתוחית לעכל את מה שקרה כי הדרגתיות הייתה חסרה.
ואנא חמלה לעצמכן על הקושי להכיל את המעמד. לפעמים נדרשות מספר לידות לכך וזאת אפשרות שלעולם לא נסגרת.

ריפוי

אתמול עברתי הארכת כותרת שזה נשמע שם ממש יפה לפעולה כירורגית בפה.
אז בהחלט הייתי על סף היסטריה טוטלית. ואז גיסתי המדהימה הציעה לי לצייר ציור מרפא.
ישר קפצתי על הרעיון. וזאת הזדמנות להסביר איך ציור כזה נוצר ועובד.

הנחו אותי לקחת ציור ישן שתיכננתי מזמן לשנות אותו.
זה  ציור של מעגלי תבואה (כאלה ציורים בשדות שחייזרים משאירים אחריהם).

התחלתי לצייר. חשתי פחד וכאב ממה שיתרחש בטיפול. התחושה בציור הייתה אדום. אדום כמו דם.

ואז נתבקשתי לרככך. להוסיף צבע כסף שמקרר את האיזור הכואב בתנועות מעגליות.

התחילה להווצר צורה משהו שהזכיר לי פרח במרכז הציור. המשכתי לרככך גם את הכחול מסביב בתנועות מעגליות.

עד שלרגע פתאום נבהלתי כי ראיתי שהופיע לי חייזר מוזר במרכז.

עם מן פה משונה. אתם בטח חושבים שאני רגילה לחייזרים וישויות אבל גם אותי זה מבהיל.

הנחו אותי לא לפחד ממנו. הסבירו שהוא יתמוך בטיפול ובריפוי וזה תפקידו. 

(במקרים רבים חייזרים תומכים בניתוחים עם טכנולוגיות חדישות שאנחנו עוד לא שמענו עליהן כאן בכדור הארץ). 

ואז ההנחיה הבאה הייתה ליצור רשת זהב סביבו. זה גם ירכך גם אותו וגם יתן לי תחושת ביטחון שאני מוגנת. 

זה התחיל מקוים מקווקוים בזהב ואז בקשה להוסיף להם אותם קוים מסביב וליצור ממש צורת רשת. כשבאיזורים מסויימים היה צורך ללחוץ ולהעצים את הקו.

כמו כן הצורה שראיתי כפה של חייזר קודם קיבלה מעט זהב שריכך אותה ופתאום הופיע מולי מן צורת יין ויאנג שמסמלת איזון.

רגועה הלכתי לטיפול השיניים כשהחיזר הזה עולה לי מידי פעם בטיפול.  ואני יודעת שאלה הרגעים שהוא תמך בתהליך.

ומיד כשחזרתי הביתה היה לי צורך לשהות ליד הציור בהתבוננות שקטה. חשה שהתהליך עובד...